Archive for the ‘Everything so far’ Category


Thursday, September 19th, 2013

Is it the end?

For the last few weeks, I’ve been putting off going through what you’ve left for me. I keep hoping it’ll be romantic, funny, encouraging and heartbreaking, all at the same time. And I delay – trying to find the perfect moment, when I’m wide awake, focused only on you, absorbing each and every feeling from what is probably our last time together. The more I wait, the harder it is to get through with it.

We met a few years back. Friends told me about you a couple of times, saying you are perfect for me, but nothing really happened – we didn’t even meet. I don’t remember when we first met, but I do remember we didn’t hit it off at first. Then a while later – I have no idea whether this was a day, a year or more – we suddenly hit it off. I was in love.

You are one of the funniest, smartest girls I have ever met. A geeky chick, you could make the silliest joke about someone’s ass, then a minute later make an observation so insightful, that it would stay with me for weeks and months. At times sarcastic it seemed you care about no one, at others so pure, naïve and absurdly romantic that I’d fall ever more in love with you. Whenever you were coming, I would was always get excited, hyped, just waiting to see you, hear you, be around you. Even now, I can feel that excitement just thinking of that one last bit you’ve left me, still wrapped and waiting for the right time.

Now, it’s not that we were exclusive. Heck, we were never even a couple – we both had other relationships. You’d come for a short visit, and we would spend some magical time together, feeling the special connection we have, something that no one else really understands. Then, you’d wander off to whatever it is you had to do, and I’ll go back to the regular day-to-day events, waiting for the next time you’ll send me a message or appear in my living room.

The last time you left was different though. It seemed like this is it – you’re the sort of girl that needs a crowd, and when I couldn’t give it to you, the chances of you coming back seemed pretty slim. When you finally came back, something changed. You seemed like a shadow of your former self – lacking focus, sometimes not funny at all, sometimes feeling like I don’t know who you are anymore. The last couple of years felt like that, but I remained loyal; once in a while, I’d see a spark of your old self, and that was enough for me.

I often tell my friends about you. When I do, my eyes sparkle; I feel my heart jumping up and down, and warm happiness starts flowing through my body. I suddenly have a big smile, and a sense of purpose. To be honest, most of them just don’t get it. They try to fake a laugh when I tell them one of your jokes, or pretend they think your insights are deep, but I see them quickly turning to other subject, trying to move to a different topic without me noticing. I don’t mind – what we have is ours and ours alone.

You’ve gone away a couple of weeks ago, and I still can’t bring myself to see what’s there. Last time you left, I didn’t even know you’re going, but you did; you left me a wonderful present that I still carry with me today. This time around, we both know it’s goodbye, at least for a while, and this letter is my small parting gift to you.

Thanks for being who you are, for giving me some of the finest moments I’ve had, for the fond memories, and for accepting me for who I am. I don’t know when, but maybe one day I’ll here you entering my life again, using your so familiar phrase:

Good news everyone!

RIP Futurama.
At least until you’re back again.

Leela, Orphan of the Stars

God: Bender, being god isn’t easy. If you do too much, people get dependent on you, and if you do nothing, they lose hope. You have to use a light touch, like a safe-cracker or a pickpocket.
Bender: Or a guy who burns down a bar for the insurance money!
God: Yes, if you make it look like an electrical thing. When you do things right, people won’t be sure you’ve done anything at all.

בטחון אישי

Monday, October 15th, 2012

(אפשר להעביר)

העם דורש בטחון אישי

כבר בשלבים הראשונים של החברה האנושית, התחלנו לדאוג לבטחון אישי. אלוהים נותן למשה את לוחות הברית, המכילים דברות אשר קובעות גבולות ברורים לאינטראקציות פוגעניות. הדברות העוסקות בתחום שבין אדם לחברו נוגעות לשלמות החברה, ולבטחון האישי שמרגיש כל אחד בה. “לא תרצח” נוגע לבטחון הפיזי של כל אחד מאתנו. “לא תנאף” נוגע לבטחון הנפשי שלנו. הדברות הנ”ל נוגעות בבטחון האישי, בקשרים האישיים בין אנשים, ולא בתקשורת וביחסים בין אומות וחברות.

בחיים היומיומיים שלנו, גבולות הבטחון האישיים נקבעים ע”י החוק – אלו פעולות כלפי האחר נחשבות לפוגעות בבטחון האישי בצורה עמוקה, ומה העונש עליהן. החוק מגדיר את הגבולות, והמשטרה אוכפת אותם. כשהחוק הגיוני וסביר, והמשטרה אוכפת אותו כראוי, האדם הפרטי מרגיש בטוח לחיות את חייו היומיומיים – לבחור היכן יגור, מה ילמד, ומאיזה דרך יחזור הביתה בשעה מאוחרת. כשאחד הגורמים – חוק ברור או אכיפה נחושה – חסר, תחושת הבטחון האישי נפגעת אנושות.


שבת בבוקר, סוכות. פותח את המייל ורואה הודעה מחברה: “איבדתי את הטלפון הנייד שלי”. היא בחופשה בארץ, ומבאס לאבד טלפון ששווה כמה אלפי שקלים, עם כל מספרי הטלפון והמון תמונות של המשפחה. אנחנו מדברים קצת, והיא אומרת שהטלפון כנראה נגנב – היא נסעה במונית ולא מצאה אותו כשירדה; כשהתחילה להתקשר (אחרי כמה דקות) הטלפון כובה. בשלב הזה היא כבר חוסמת את הקו לגלישה, שיחות יוצאות וסמסים.

יום ראשון. אחרי בדיקה קצרה באינטרנט, אני מגלה שאפשר למקם את הטלפון גם לאחר שאבד או נגנב בעזרת אפליקציה שכבר מותקנת על הנייד שלה. הטלפון כנראה כבוי, אז זה לא ממש מצליח. נראה שנגמר הסיפור.

יום שני. באחת עשרה וחצי בבוקר מגיעה הודעה מהתוכנה – המכשיר אותר, ונמצא בבת ים. מעולה! עכשיו רק נשאר לאסוף אותו, אבל איך? היא מתקשרת למשטרה. אומרים לה שתחנת בת-ים תשלח ניידת לבית המדובר, אך לפני כן היא צריכה להגיש תלונה במשטרה. אנחנו גרים בצפון, והיא נוסעת באותו הרגע, להגיש תלונה במשטרת כרמיאל (למי שגר בצפון, כל נסיעה כזו היא טרטור). התחנה בכרמיאל מדברת עם זו בבת-ים, ואומרים לה שבקרוב יתקשרו אליה בחזרה, כאשר הניידת במקום. באותו היום, אנחנו ממשיכים לקבל עוד שתי קריאות מה-GPS, במשך שלוש השעות הבאות. המכשיר עדיין באותו בית פרטי בבת-ים.

אחרי כמה שעות ללא קשר, היא מתקשרת לתחנת בת-ים. בתחנה אומרים לה ש”החלטנו לא לשלוח ניידת”. מה הסיבה? “את זה תצטרכי לבדוק בתחנה בכרמיאל”. למה? אף אחד לא מסביר. יום שני, חג, כבר ערב, והיא מחליטה לבדוק את זה מחר בבוקר, בדרך לעבודה.

יום שלישי. תחנת כרמיאל מסבירה שהתיק כבר הועבר למחוז תל-אביב יפו. אין הסבר לשאלה מדוע לא נשלחה ניידת בבת-ים. החוקר כרגע לא נמצא בתחנה, לכן צריך להתקשר אליו ביום רביעי. ביום שלישי בערב מגיע איכון נוסף של המכשיר, הפעם בתל-אביב.

יום רביעי. החוקר בתחנת תל-אביב יפו עסוק ולא יכול לענות.

יום חמישי. מתקבל איכון GPS נוסף (ואחרון בינתיים) המצביע על אותה הכתובת בבת-ים. הסתכלות בגוגל מראה שזה בית עם שלוש קומות כנראה. כאן גר הגנב.

כאן נעצר כרגע הסיפור, ומאז אין התקדמויות. נגזר עליה לראות את הטלפון שלה מטייל לנצח ברחבי מדינת ישראל, לדעת את מיקומו אך לא לקבל אותו בחזרה, עד שהגנב יחליט שחשקה נפשו בטלפון חדש ויגנוב מכשיר אחר.

סיכום ביניים

כמו שאמרה אותה החברה, “איבדתי את האמון במשטרת ישראל”. מעבר לטלפון שנגנב ועולה אולי שליש משכורת שלה, היא בעיקר מרגישה שאין למי לפנות. בפעם הבאה שתתקל בפגיעה בבטחון האישי שלה, כנראה שכבר לא תפנה למשטרה – וזה הדבר המסוכן ביותר.

לפני כמה שנים כתב שי גולדן טור מאלף על האלימות בישראל, והיחס הנונשלנטי שלנו אליה (כאן). כדי שנוכל להתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש שהמדינה מספקת לו בטחון אישי. הבעיה אינה בהכרח במשטרה – אולי נחוצים עוד תקציבים, אולי דרושה הכשרה נוספת לשוטרים,  אולי דרושים יותר שוטרים או חוק קשוח יותר, ואולי הפתרון הוא אחר. לטובת המדינה ולטובת כולנו, אני מקווה שהממשלה הבאה תשים בראש מעייניה, ביחד עם הבטחון הלאומי, גם את הבטחון האישי, ואת החינוך.

וקטנה לסיום

ואלברט איינשטיין אמר: “העולם נמצא בסכנה גדולה יותר מאלו שמקבלים או מעודדים רוע, מאשר מאלו שמבצעים אותו”.