לא אני המצאתי

לא”הלא אני המצאתי.

נטיה מעניינת שיש לרובנו (רוצה לומר: לי) היא העדפה ברורה להמציא וליצור בכוחות עצמנו, בהשוואה לחיפוש והטמעה של פתרונות קיימים. במחשבה שניה, הנטיה הזו לא קיימת אצל רוב האנשים, אלא רק אצל אלו שנוטים ליצור. אסימוב כתב סיפור נחמד על זה, כאן.

יותר סקסי להיות המוביל, להיות בראש המחנה, “הגאון היוצר”, מאשר עוד בורג בקבוצה גדולה. מצד שני, בד”כ אין כל חדש תחת השמש. קראתי קצת על המלחמה הפלופוניסית לפני כמה ימים; הטכנולוגיה היתה שונה, אבל הדינמיקה האנושית אינה חדשה: גם אז הבינו פחות או יותר את מה שאנו מבינים היום על המבנה הרגשי של האדם, על מבנה החברה ועל הפוליטיקה; גם אז היו זונות, עשירים ועניים; וגם אז היו מלחמות, ומאותן הסיבות.

התרבות האמריקאית ההוליוודית מעודדת מאוד את גישת הגיבור הבודד. קבוצה? מי אתם בכלל שתדעו? לא”ה – לא אני המצאתי, ולכן זה לא רלוונטי. הרי אם זה היה נחוץ – הייתי כבר יודע בעצמי; מי את/ה שתהיו חלק מהסיפור? אותו הדבר נכון גם בנושא משכורות המנהלים שכ”כ בוער היום – הרי החברה לא היתה שורדת בלעדי; רק אני יודע מה לעשות – ועל זה מגיע כסף, והרבה. באותו המשקל – כמעט אף אחד לא שואל היום מי חברי הכנסת והשרים, אלא רק מי ראש הממשלה.

לי הנושא הזה מציק בתקופה האחרונה מכיוון אחר: ההדרדרות בארץ והתגובות שלנו אליה. אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שמתברר שיש הרבה אנשים שרוצים – ויכולים – לעזור. למרות זאת, יש כמות עצומה של ארגונים, כל אחד והאג’נדה שלו. ההבדל ביניהם לא גדול בצורה שלא מאפשרת גישור, ויותר מזה – המצב חמור מספיק כדי לאחד כוחות. למרות זאת, כל אחד נשאר עם השם שלו והאג’נדה שלו. במקום לנהל מאבק אחד גדול, כל אחד מושך לכיוון שלו.

אולי מה שחסר לנו כאן הוא מערכת שתאפשר ניהול מאוזן יותר, ניהול מבוזר – שבו אנשים רבים יותר זוכים בכבוד המגיע להם, וגם דרך קבלת ההחלטות מאוזנת יותר. חלק מגישה כזו יכול להיות עבודה ב”כוח משימה” – הגדרת מטרות ספציפיות ותחומות בזמן, והחלטה של כל המשתתפים בקבוצה להירתם אליהם ולהתעלם מהמטרות האישיות הנוספות עד לתום פרק הזמן שנקבע. למשל – להחליט שבעשר השנים הקרובות משקיעים אנרגיה בשלושה תחומים גדולים, חינוך, מניעת שחיתות, ומניעת אלימות. הרבה נושאים אחרים יקבלו פחות אנרגיה מבד”כ, למשל בטחון ואיכות הסביבה. יותר מכך – אנשים שעובדים בכוח המשימה יכולים להיות חלוקים בדעות שלהם בכל הנושאים האחרים, ואין בכך בעיה. בסיבוב הבא, בעוד עשר שנים, נעבור לטפל בהם, ושוב – מי שיבחר יצטרף למאמץ, ומי שזה לא חלק מהאג’נדה שלו – לא.

עד שלא נלמד לעשות סדרי עדיפויות ולעבוד בקבוצה גדולה ולא בעשרות קבוצות קטנות, נמשיך להיאבק יום יום, והמצב ימשיך להידרדר.

הנה, על הדרך הצעתי רעיון משלי, וגם יצרתי את לא”ה – המקבילה העברית של NIH; אני המצאתי אותם – הם בטח נכונים.

הרבה בריאות 🙂

יאיר

Tags:

2 Responses to “לא אני המצאתי”

  1. Dolev says:

    בעברית דווקא המונח מכונה “לא הומצא כאן”
    http://he.wikipedia.org/wiki/Not_Invented_Here

    אבל אני לא חושב שזו תרבות החשיבה שמונעת מאיתנו ‘לאחד כוחות’, כפי שאתה מגדיר זאת. עבודה ב”כוח משימה” (או ועדה, כפי שמכנים זאת בכנסת למשל) נפוצה מאוד, אבל אינה יעילה. דווקא ישנם מקומות שבהם לא עובדים בקבוצות גדולות אלא בעשרות קבוצות קטנות וזה עובד מצוין – ע”ע ניהול מטריציוני.

  2. Yair says:

    נכון, המונח קיים בעברית – שיניתי אותו קצת כדי שיתאים לקיצור (TLA), ובדרך אני מנסה לקחת קרדיט 🙂

    השימוש במונח “כוח משימה” אולי לא מתאים. למרות זאת, עבודה בניהול מטריציוני, שנפוצה מאוד בארגונים גדולים, דורשת שלמשתתפים יהיו מטרות כלליות משותפות. הבעיה כאן היא שאנו מנסים לפתור הכל כל הזמן, מה שמקשה מאוד לטפל בנושאים גדולים – כמו שהזכיר מישהו, איפה שיש שני יהודים, יש שלוש דעות.

    כל עוד לא נמצא דרך להסכים על הכל, עדיף לבחור מטרות משותפות ולהתייצב מאחוריהן, וזו המשמעות של כוח משימה – לא ועדה (דרך לקבור דברים בעזרת “גיוון” ו”שיתוף”), אלא קבוצה גדולה שמחוייבת לרעיון אחד ולא עשרים קבוצות קטנות וחופפות עם עשרים (או שלושים :)) רעיונות.

Leave a Reply