Emotional detachment 1 | 1 ניתוק רגשי

השבועיים האחרונים היו קשים במיוחד.
אני רוצה לכתוב עליהם, אבל בתהליך מעורבים גם אנשים אחרים, ואני רוצה לתת להם את הזמן ולא להעלות עדיין רשימה בנושא. חיפשתי פתרון – אולי לכתוב עכשיו ולהעלות בעוד כמה ימים או שבועות? זה יעקר מבחינתי הרבה מהתהליך, שהרי כמה ימים יכול מאוד להיות שלא אהיה במקום בו אני עכשיו, ולא ארגיש צורך כה גדול לשייף ולהעלות דווקא את הרשימה הזו. אז, מה לעשות?

הפעם אנסה לחלוק את אחד הנושאים להם אני מקדיש הרבה מחשבה בתקופה האחרונה, ובמיוחד בקשיים האחרונים. אני חש שהנושא הזה נמצא במרכז רוב החוויות הרגשיות שלי לאורך השנים, ולא אתפלא אם חלקכם מכירים אותו מקרוב ותוהים איך להתמודד איתו. ובכן, בלי הקדמה נוספת: הניתוק הרגשי.

אני זוכר שיחות עם אחת החברות הקודמות שלי – בחורה מדהימה שמאוד שמחתי להיות איתה. הרבה פעמים הייתי אומר לה שהיא חשובה לי מאוד, אבל אם יגיע היום שבו אצטרך להרוג אותה – אעשה את מה שנדרש (לשמחתי לא קרה מצב שדרש את זה :)). הדוגמה אמנם קצת קיצונית, אבל היא מבטאת טוב את הניתוק בין העולם הרגשי לבין התפקוד המיידי.
אותו הדבר נכון לגבי בכי – גם כשאני עצוב מאוד, תוך כדי הבכי, עדיין יש קול פנימי ברור מאוד שאומר: “אני מוכן לפעולה”. ברגע שצריך להתחיל לפעול, הבכי יזוז הצידה ויפנה את מקומו. הביטוי “יורים ובוכים” מתאר את אותו סוג של ניתוק.

חשוב לא לבלבל – הניתוק אינו גורם לרגש עצמו לקטון; מצב הרוח יכול להשתולל, אך התחושה העמוקה שאפשר להתנתק בכל רגע שמה דברים בפרופורציה*.

הניתוק הרגשי מהווה עבורי, כבר הרבה שנים, מקור לגאווה גדולה מצד אחד, ותסכול גדול מצד שני. התחושה שבכל רגע, לא משנה עד כמה קשה הסיטואציה, אני שולט בעצמי (גם אם לא בהכרח בחיי) מאוד מספקת ומרגיעה. מצד שני – הניתוק מקהה את הרגשות משני הצדדים – פחות עצוב כשעצוב, אבל גם פחות שמח כששמח. קשה להפיק מהסיטואציה את כל הערך הרגשי שלה כאשר הקול הקטן ברקע מזכיר שהכל בשליטה עדיין.

הניתוק הנ”ל הוא כפוי טובה למדי – באופן מתסכל למדי, יותר קל להפיק ממנו תוצרים בשביל אנשים אחרים מאשר בשבילי. זו תכונה עוצמתית כשהסיטואציה לא ברורה, החיים מסביבי במערבולת, וכולם מחכים שיצילו אותם; אבל כשהחיים רגועים, וכולם סביבי רוצים רק להנות מהרגע – פתאום אני לא מוצא את המקום שלי בסיטואציה. זו אחת הסיבות המרכזיות שאני מוצא את עצמי מתעסק – גם בבית, וגם בעבודה – בנושאים החשובים והדחופים יותר: שם, הניתוק, אי הפאניקה, והיכולת לחשוב בבהירות ולפעול בנחישות, כולן יתרונות עצומים.

אז, מה לעשות עכשיו? איך לשמר עד כמה שניתן את היתרונות ולבטל את החסרונות? אני לא יודע לגמרי עדיין, אבל ברור לי שהמצב הנוכחי דורש שינוי, ואני חש שהפתרון מתחיל להסתמן. על כך אולי אפרט באחת הרשימות הבאות.

זו היתה נגיעה בקצה הקרחון בנושא זה. אשמח לשמוע את דעתכם.

יאיר

* למי שמעוניין לקרוא קצת על פרופורציה, כדאי לקרוא כאן.

The last few weeks have been particularly hard.

I want to write about them, but there are other people involved in the process as well, and I want to give them some time to digest before uploading an entry on it. A possible solution was to write now, and upload the entry in a few days, or weeks – but this would cancel much of the benefits of the process for me: in a few days I may be in a totally different place, and I will not feel the burning desire to polish and upload this specific entry. So, what to do?

Today, I will try to share a topic that I’m giving a lot of thought to lately, especially with the recent difficulties. I feel this topic is at the center of most of my emotional experiences over the years, and will not be surprised if some of you know it well and wonder how to deal with it. So, without further ado: Emotional detachment.

I remember talks with one of my ex-girlfriends – an amazing girl that I was happy to be with. Many times, I told her that she’s very important to me, but if the day would come that I will have to kill her – I will do what’s necessary (gladly I have not had to do it :)). This example is a bit extreme, but I feel it exemplifies the detachment between the emotional world and the immediate functioning very clearly.

The same is true for crying – even when I’m very sad, during crying, there is still a clear inner voice, saying: “I am ready to act”. As soon as I will need to act, the crying would immediately make way for performing. The expression “Shooting and crying” (an Israeli expression about our soldiers, who do their job – shooting, while also being struck with grief at the situation) describes the same notion of detachment.

Do not misunderstand – the detachment does not make the feeling itself lessen; I still have mood swings, but the fundamental feeling that it is possible to detach from them at any given moment puts things in proportion*.

Emotional detachment is, for me, a source of great pride on the one head, and great frustration on the other, for many years. The knowledge that at any given moment, however hard or complex the situation, I am in control of myself (though not necessarily my life) is very gratifying and calming. On the other hand – this detachment dulls the feelings on both ends – less sad when it’s sad, but less happy when it’s happy. It’s hard to extract the entire emotional value from a situation when this little voice inside reminds you that all is under control.

This detachment is actually pretty ingrateful – frustratingly enough, it’s easier to help others with it than to help myself. It is a powerful ability to have when the situation is unclear, life is spiraling around me, and people are waiting to be saved; but when life is calm and everyone around me simply want to enjoy themselves – I fail to find my place. This is one of the major reasons that I find myself handling – both at home and at work – the most urgent, most important issues: in these situations, the detachment, the ability not to panic, and the ability to think clearly and act determinately, are all huge advantages.

So, what to do now? How to retain as much of the advantages as possible and eliminate the disadvantages? I am not sure yet, but it is clear to me that the current situation requires a change, and I feel the solution is beginning to emerge. I may write more on this in the upcoming entries.

So, these were 60 seconds on Emotional detachment. I will be happy to hear your opinions.

Yair

* If you’re interested in reading a bit more about proportion, try here.

Tags: ,

11 Responses to “Emotional detachment 1 | 1 ניתוק רגשי”

  1. pheeb says:

    אתה משתמש ב”יורים ובוכים” כ- “בוכים אבל יורים”, מרגישים אך מסוגלים לפעול בצורה הנכונה. וזה מעניין. אני תמיד הבנתי את זה כ- “יורים ובוכים”, יורים אבל מבינים מה הם עושים, מרגישים מה הם עושים, מרגישים את הקושי, לא מתנתקים ממנו. זה… ההפך מניתוק רגשי. זה להיות מחובר לרגש ולהרגיש במצב שהרבה אחרים היו מתנתקים ומתרצים לעצמם את הפעולות שלהם כנובעות ממניעים שלא קשורים בהם, או דווקא הרבה יותר נכונים ופשוטים ממה שאפשר לראות בסיטואציה.
    בלימודי פסכולוגיה מדברים הרבה על כך שאנשים, בסיטואציות קשות, מתנתקים מהסיטואציה על מנת שיוכלו להמשיך לפעול (“להמשיך לירות”), ועל הסיטואציה הזו כגבורה מיוחדת- אנשים אשר חשים בדיוק מה הם עושים ולא מסתתרים מאחורי הדחקה או ניתוק רגשי.
    אני לא חושבת שמה שאתה מדבר עליו זה ניתוק רגשי. לא במובן הבסיסי שלו. אתה מדר על מצב שאתה חש רגש אך מתפקד דרכו, לא במנותק ממנו.
    אני לא מסבירה את עצמי טוב. תשדל להבין יותר טוב ממה שאני מסבירה.

  2. Yair says:

    את למדת פסיכולוגיה, לא אני, אז נלך לפי ההגדרות שלך.
    כמו בהרבה מקרים אחרים, אני מנסה להמציא את הידע במקום להשתמש בזה שכבר קיים (מה שנקרא: NIH, “לא הומצא כאן”).

    בקשר ל”יורים ובוכים” – אני חושב ששנינו מדברים על אותה הסיטואציה. ככל הנראה הבחירה במושג “ניתוק רגשי” לא מתאימה.

    תודה על התגובה 🙂

  3. Squaredevil says:

    לא שאני רוצה להיכנס לאמצע ויכוח, אבל – here is my two cents.
    נסתכל רגע על האנאלוגיה “יורים ובוכים”. יכולים להיות כמה מצבים;
    מצב בו אדם חש את הרגש, הוא מחובר אליו ובוכה תוך כדי שהוא יורה (כפי שתיארה pheeb).
    יכול להיות מצב נוסף בו אדם יורה ואינו בוכה – על אף שהוא בוכה מבפנים; הוא מזהה את הרגש שהוא אמור לחוש (צער), אך הוא אינו מתחבר אליו מכיוון שזה יפריע לו לתפקד (הדמעות מטשטשות את הראיה ומפריעות לכוון), ולכן הוא *למעשה* אינו בוכה, ואינו מתחבר לרגש אך מזהה אותו נכונה.
    המצב השני הוא מצב של ניתוק רגשי להגדרתו (אם אינני טועה).
    אם אני מבין נכון את הפוסט – המצב השני הוא המצב שאתה מתאר. אתה חש רגשות, אבל אינך חווה אותם במלואם; הם אינם ממלאים אותך, סוחפים אותך ומשפיעים עליך, אלא הם קיימים כציון עובדה – כמעין נורות שנדלקות ונותנות ‘חיווי’ של רגש, אך ללא האפקטים הדרסטיים שלרוב נלווים לרגשות שכאלו.
    יש בזאת יתרונות וחסרונות, כפי שנאמר.
    בפסיכולוגיה היו אומרים (למיטב ידיעתי) שהדרך הנכונה היא לשמור על האיזון; כלומר, לא להיות במצב שבו הרגשות שולטים לגמרי ויחד עם זאת לחוש אותם ולאפשר להם להיות חלק מהחוויה. ואני אומר, שאולי דרך אחרת (ואולי נכונה יותר או לחילופין מתאימה יותר) להסתכל על זה היא שעדיף שתהיה לך הבחירה, שתהיה לך היכולת לחוש רגשות על בוריים אם תחפוץ בכך, ולהתנתק מרגשות אלה אם תרצה.
    כמובן שיכולת כזו אינה עניין של מה בכך, וכדי להגיע אל ה’צד השני של המתרס’ יש צורך בוויתור מסוים; ובמקרה זה, מדובר בוויתור על שליטה, שליטה עצמית שנראה מהפוסט כי היא דבר חשוב מאוד בשבילך.
    אושר גדול (וכן גם דיכאון גדול) הם מצבים שמערערים את השיפוט ואת השליטה העצמית. אם אתה רוצה לחוות אותם אתה צריך להיות מוכן לוותר, במידת מה, על שליטה זו; להסתכן בנפילה, אם תרצה, או אולי אפילו לחוות נפילות כואבות.

    דומה הדבר לאדם שנכווה ממערכת יחסים ראשונה ורצינית, ומעדיף להבא לחוות רק מערכות יחסים שטחיות ולא משמעותיות, וסופו שמתלונן שאין הוא מוצא סיפוק וחסרות לו עוצמות הרגש. זה נכון, אבל הדבר הוא תוצאה של בחירה (גם אם בחירה לא מודעת) שלא להסתכן בעוצמות רגש כאלו ובכאב שעשוי להתלוות אליהן.

  4. Yair says:

    הנה ניסיון לא להיכנס לעמדת מגננה (מה שיכול להיות קל מאוד כתוצאה מההערה של SD):

    המושג “איזון” הוא מושג מעניין מאוד; דומה למושג “טוב” (במובן של טוב ורע).
    לפי הגדרה, איזון הוא תכונה רצויה: אמנם אדם יכול להרויח בסיטואציה מסוימת מהתנהגות לא מאוזנת, אך רוב הרווח שיגרוף קשור בעובדה שהסיטואציה היתה מראש גבולית עבורו, עבור יכולתו להכיל אותה.
    באותו המובן, קשה כנראה למצוא אנשים “רעים” – כאלו שבאמת ובתמים תופסים את עצמם כרעים. הבדלי תפיסות בינינו לבינם גורמים לכל צד לתפוס את האחר (או האחרים) כטובים/רעים, אבל אדם שחש עם עצמו, בעולמו הפרטי, כאדם רע, לא יוכל לשרוד לאורך זמן – הוא יאלץ להשתנות או לחדול.

    לדעתי, הפסיכולוגים אכן יציעו לשמור על איזון, אך איני בטוח שיהיה להם מושג כלשהו מהו האיזון הנכון וכיצד להגיע לשם :).

    בקשר לערעור השיפוט והשליטה ע”י אושר גדול או דכאון גדול – לא הגעתי עדיין למקום בו המציאות נראית כך. איני יודע אם הם מערערים את השיפוט (ואם כן – מי אנחנו שנחליט שהשיפוט הנוכחי טוב מזה החדש?). ככל הנראה, אם הייתי חש שאין ברירה (כלומר, שהערעור הנ”ל הוא עובדה קיימת שאינה ברת שינוי) היה לי קל יותר לשחרר ולהחליט, אך – עדיין לא הגעתי לדעה הזו, והרי – במצב האידיאלי אנו פועלים מתוך הבנתנו את המציאות, ולא זו של אף אחד אחר.

    בכל אופן – תודה על התגובה הכנה. אני לא דוחה אותה (השלב הראשון בתיקון המציאות הוא הבטה ישירה, ולא הסתתרות בפינה), ואשתדל להתייחס יותר לעומק כשאגיע ל”ניתוק רגשי 2″. 🙂

    שוב תודה, והמון אושר.

    יאיר

  5. האמת היא שבתוך המלל של Squaredevil
    יש מעט אמת, רק לא ליד המילה “איזון”.
    אני מסכימה איתך ש”איזון” זה סוג של באזז-וורד, שמשתמשים בה פשוט כשלא יודעים לתת לך תשובה. “צריך לשמור על איזון” זה בדיוק כמו “קיצוניות זה אף פעם לא טוב” רק בניסוח אחר.

    אבל כן יש אמת (ואני אומרת את זה כי גם אני כזו) בטענה שיש קשר בין זה לבין חוסר הרצון לאבד שליטה. יתרה מזו, אני חושבת שחוסר הרצון לאבד שליטה מונע ממך להגיע למצב שבו השיפוט שלך מעורער. אני לא חושבת שזה רע – לא להיות מוכן לאבד שליטה.
    אם כי הייתי רוצה ללמוד לאבד שליטה ליד האנשים הנכונים.

    (שאלת שוליים: אתה מסוגל להשתכר? אני לא שותה יותר מדי אבל חזיתי בחברים ששותים הרבה באירועים מיוחדים, ועדיין נשארים קוהרנטיים – ההסבר להכיצד? היה: “כי אני לא מוכן לאבד שליטה”. )

    בכל אופן, תופעת שאתה קורא לה “ניתוק רגשי” הובאה בפני לראשונה בתור תופעת “המשרעת” – וזה בדיוק מה שאתה מדבר עליו: עצוב זה עצוב פחות, אבל גם שמח זה פחות שמח.
    אין לדעת מה עדיף (כי בן אדם אחד מעולם לא חווה את שני העולמות, וגם אם כן ההשוואה שלו תהיה סובייקטיבית), ולכן אני בוחרת את נקודת “האיזון” שלי להיות איפה שאני נמצאת + היכולת לאבד שליטה ליד האנשים הנכונים.
    נקודת “האיזון” שלך, היא איפה שאתה רוצה להיות וזה בהחלט יכול להיות בדיוק איפה שאתה…

    אם כי אני חייבת לתהות אם האנלוגיות הצבאיות משליכות על השירות הצבאי שלך.

    • Yair says:

      קדימה לעבודה:

      אכן, יש קשר ברור לחוסר הרצון לאבד שליטה. לא סתם התחלתי ואמרתי שאשתדל לא להיכנס לעמדת מגננה.
      אני חושב שהכיוון כאן לא בהכרח ברור – בניגוד לניטרול השפעות המערערות את כושר השיפוט שלי, לדעתי אצטרך לנקוט באמצעים ספציפיים מאוד כדי לערער אותו. אני לא מתאמץ לשמור עליו בריא – היום אני במקום שאצטרך להתאמץ (== לנקוט פעולה מכוונת) בכדי לערער אותו.

      הנקודה בקשר לאנשים הנכונים היא גאונית, במובן שבו את מכניסה את עצמך לאותו הבור של המושג “איזון”: אני רוצה לעשות כל דבר עם האנשים הנכונים; גם את. זה הרי נכון לפי הגדרה. אבל – אם בעולם שלך ההגדרה הזו כוללת רק אדם אחד (את :)), יהיה קשה קצת להפוך אותה להגדרה מועילה.

      אין לי מושג אם אני מסוגל להשתכר, אבל הניסיון מראה שאם זה אפשרי, אני מסוגל :). אני לא שותה כמעט בכלל אלכוהול (חוץ מטיפה כאן או שם בחתונה או אירוע מיוחד). נראה לי שאלא אם כן אחליט להפסיק, אשאר בהיר מספיק בכדי להיות אני.

      בקשר למשרעת, עדיין עולה השאלה האם ניתן להפעיל אפקט הגברה כלשהו על אחד הצדדים – לדעתי אפשר, ואני מכיר קצת דרכים (מה שמעלה את הרעיון לפתח את התחום עוד יותר – הרגשת החלוציות היא נעימה, למרות שבטח חיפוש בספרות יגלה שאין חדש תחת השמש).

      ובקשר לאנלוגיות הצבאיות – אני אמתין לתשובה ממך בנושא כשנכיר קצת יותר.

      תהיה צדדית – האם את מקבלת עדכון כשאני עונה לתגובה שלך?

      הרבה אושר לכולנו 🙂

  6. מהסוף להתחלה:
    לא, אין עדכונים. אולי אם אני אעשה מנוי
    RSS
    אבל אני חובבת את השיטה של לבדוק, בינתיים.

    אנלוגיות צבאיות – כרצונך…

    המשרעת – שאלה מעניינת. נראה לי שכדי להקטין את המשרעת המציאו דברים כמו פרוזק, אין לי מושג לגבי הפעולה ההפוכה, אבל בוא נניח לרגע שזה אפשרי – יתכן שתהיה בעיה לשלוט בזה, אם אתה יורד לסוף דעתי.

    אני לא חושבת ש”האנשים הנכונים” מכניסה אותי לאותו בור כמו “איזון”, כי הבעיה המהותית ב”איזון” זה שמשתמע שיש אמת אחת לכל (למרות שזה לא נכון) בעוד ש”האנשים הנכונים” זה סובייקטיבי באופן ברור 🙂
    במקרה שלי זו שאלה של אמון, ואני מבטיחה לך שגודל הקבוצה גדול מ-1, אלא שלא תמיד האנשים האלה נמצאים לידי 🙂

  7. Yair says:

    טוב, אמצא איך לשלוח עדכונים אוטומטיים לתגובות.
    בקשר לצבאיות – פשוט אין לי מושג; נראה לי שלא, אבל זה לא מטריד אותי במיוחד.
    בקשר למשרעת – אני מדבר על אפקט שיגביר רק את אחד הצדדים, לא את שניהם. קשה לי לראות שתהיה בעיה (כמו שנאמר: “I’d far rather be happy than right any day”).

    ולנקודה החשובה: הבעיה עם “איזון” היא חוסר המידע שהמושג מספק. איזון, לפי הגדרה, הוא מצב טוב מאוד. אין כאן הכרח שהאיזון יהיה נקודה המתאימה לכולם, הוא יכול להיות שונה לכל אדם. עדיין, להמליץ לאדם למצוא את האיזון שקול בעיני ללומר לו: “מצא את הפתרון לבעיות”.
    אותו הדבר נכון בקשר לאנשים הנכונים: למצוא אותם קשה בכמה סדרי גודל מהשאר, והמושג “הנכונים” לא עוזר במיוחד בחיפוש.

    מקווה שהצלחתי להסביר 🙂

  8. בעניין המשרעת, לא הבנת את כוונתי. הבעיה היא לא שזה ישליך לשני הצדדים, אלא שלא תוכל לשלוט בעוצמת ההגברה, אם נמשיך עם המטאפורה. זה משהו שיהיו לו השלכות מזעזעות למדי…

    בעניין האיזון, אני מבינה לאן אתה מכוון, אבל לא מסכימה עם המסקנה.
    למצוא “איזון” זו קודם כל פעולה של טיווח (שזה ממש מעצבן וגם קשה מאוד לעשות בדברים שאינם ארטילריה), ובנוסף לזה אף אחד לא יכול לומר לך כלום על לאיזו נקודה אתה בכלל מכוון, ועוד לא התחלנו לדבר על זה שבכל פן תהיה נקודה אחרת שנקרא לה נקודת האיזון וכו’.

    לעומת זאת, “האנשים הנכונים” עבורי הוא מונח בהיר כשמש. כן, קשה למצוא אותם. אבל למצוא אותם זו פעולה של סינון ומיצוי. אני לא יודעת מה אתה יכול לומר על חוג חבריך, אבל אם אני עשיתי דבר אחד נכון וטוב בחיי – זה היה ברירת החברים שלי.

  9. Yair says:

    אם המושג ברור לך – בכיף. אני רק טוען שהמושג בפני עצמו לא מספק מידע.
    לך יש הגדרה פנימית כלשהי שלא חלקת (או שאינה מנוסחת במילים, אך עובדת טוב במציאות).

    בעניין המשרעת – נראה לי שבמצב שאנו נמצאים בו די ברור (לפחות לי) שהמחיר שווה את זה.
    הדרך הטובה ביותר לא להצליח היא הרי לא לנסות.

    בקרוב – רשומה חדשה שאולי קשורה קצת להערות שלנו.

  10. Unit22 says:

    עברו חמש שנים ושבעה חודשים מאז שכתבת, ועדיין, עושה רושם שהדברים לא לחלוטין פתורים. במקרה, הציטוט לגבי טרין שעוסק בפרופורציה, הוא הציטוט האהוב עלי מהמדריך.

    הייתי רוצה לשמוע עוד על מה שקרה מבחינתך בזמן שעבר מאז שהעלת את הנושא כאן לראשונה. ואני אשמח לשתף את חיבוטי ליבי לגבי בעיה זהה.

Leave a Reply