Handling defeat | התמודדות עם תבוסה

“לא נכשל או נגמגם; לא נחלש או נתעייף. לא נִשחק על ידי הלם הקרב הפתאומי, ואף לא על ידי המבחנים הארוכים של מאמץ ועמידה על המשמר. תנו לנו את הכלים ואנו נסיים את העבודה.”

   – וינסטון צ’רצ’יל, לפרנקלין רוזוולט

טוב, בנוהל. יצאתי מוקדם מהעבודה אתמול, הייתי בבית והתחלתי לבכות. הרגשתי שזהו, שכנראה שזה הסוף, אבל שאולי נותר עוד משהו לעשות. התקשרתי לאקסית שלי ודיברנו – מאוד נדיר שאנחנו מדברים יותר מכמה דקות. בכיתי הרבה וסיפרתי לה מה קורה בגדול, ועל הקושי והפחדים – שאני לא רוצה לשוב ולהיות לבד; שאין לי מושג איך אמצא שוב מישהי שארגיש כ”כ בטוח איתה; שקשה להיות כל הזמן הגיבור שאמור להציל את כולם, וגם את עצמו. אמרתי שקשה לי ואני עצוב.

מיד אחרי השיחה איתה הגיעה הבחורה. הנחתי את הראש על הברכיים שלה והתחלתי לבכות. סיפרתי לה על השיחה עם האקסית; סיפרתי על הכאב, הפחדים, העצב; אמרתי כמה אני חש חלש וכמה קשה לדעת שהאדם שדואג לך הוא אתה; שאין על מי באמת להישען, כי בסוף היום אתה האדם היחיד שאחראי על החיים שלך. היא ליטפה לי את הראש בהבנה. אמרתי שלמרות שלא דיברנו על זה עדיין, ואפילו שאני רוצה לקוות, אני רוצה שהיא תגיד מה היא חשה. אמרתי שאני רוצה לדעת איך היא חשה לא אחרי שהיא מסיימת לדבר עם חברים ומבולבלת, אלא ברגע שהיא יוצאת מהבית שלי אחרי שאנחנו ביחד. היא אמרה: “אני לא מרגישה כמוך. אחרי שאתה פוגש אותי, אתה נמצא בהיי, אתה מאושר. אני לא חשה כך. רגשית, אני יוצאת מפגישה איתך בדיוק כמו שנכנסתי – לא פחות, לא יותר”. באותו הרגע הרגשתי שינוי מיידי – פתאום חשתי שלווה.

זהו, הקרב נגמר. אם קודם לכן הייתי החייל הספרטני האחרון שנשאר עומד מול הצבא הפרסי, אך נושך שיניים ולא מוותר, מנסה למצוא כל פתרון אפשרי כדי לשנות את המצב, באותו הרגע חשתי שלו לחלוטין. אין קרב. אין אויבים. אין יותר במה לנצח. הרצונות הקודמים נהיו לא רלוונטיים, ובהתאם להם גם כללי המשחק השתנו מיד, ומצאתי את עצמי במצב של קבלה. הקרב הזה לא נגע לי יותר – הוא הפך ללא רלוונטי; אין טעם להילחם, לעורר בה את הרצון, להסביר ולשכנע שזה בעצם מה שהיא רוצה, שלא תפחד, שלא תחשוש, שתתן לי לשמח אותה. צריך לתקן את חוסר ההבנה שלי את המציאות, ולגזור ממנה את ההמשך.

דיברנו עוד קצת, והיא הלכה. דואגת, איכפתית, ועדיין – אני בחזרה ללבד. אתמול בבוקר, כשהייתי עדיין בהרבה מאוד מתח, קיבלתי מייל ממישהי בעבודה שאני לא ממש מכיר, שרצתה להכיר לי ידידה שלה. התייחסתי למייל הזה בתור סימן מהעולם – לא ידעתי אם זה משהו קונקרטי או רק סימן קטן להזכיר לי שיש לי חבר שדואג לי, אבל זה שיפר לי את מצב הרוח לכמה דקות. אחרי השיחה והשלווה הקודמת, התקשרתי אל הבחורה מהעבודה וממנה המשכתי לחברה שלה; היה כיף לדבר איתה. היא שירתה בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית, מה שכבר נותן לה כמה נקודות זכות (הסיבוב הקודם שלי עם אחת כזו היה אחת החויות המשפיעות ביותר בחיי). דיברנו קצת על קבוצות בנות-מניה וכו’ (לא לשאול איך הגענו לזה, כך זה). הצעתי לה להיפגש היום, והיא אמרה שכנראה תהיה עסוקה ונראה אם תוכל לבטל. לבסוף הפגישה תהיה כנראה ביום ראשון, מה שטוב – זה יתן לי כמה ימים שיעזרו לי. מצד שני, אחרי השיחה איתה עבדתי עוד קצת על מצגת, וכשנכנסתי למיטה לישון, שוב התחלתי לבכות. בכי משחרר, ועדיין – בכי.

היום עבר עלי, ברובו, בפגישת סגל. עשינו יום של עבודה על עבודת הסגל בקבוצה (לא היה פשוט). כשסיימנו וחזרתי לחיים הפרטיים (כלומר לקיוביק :)) מיד הרגשתי שוב רצון עז לבכות. כתבתי מכתב תשובה לבחורה מאתמול (אחרי כמה מכתבים שכתבתי לה כבר) וחשתי את הדמעות עולות לעיניים. סיימתי את המכתב, אספתי את הטרמפיסט שאני לוקח בדרך הביתה (מה שמנע ממני לבכות בנסיעה) ויצאתי.

אז זהו. אני בבית עכשיו. בכיתי קודם, ואני בוכה עכשיו שוב. בין לבין חיפשתי קצת ציטוטים של וינסטון כדי למצוא אחד שיתאים הפעם. אני חש שהרבה מהתסכול נובע מהתחושה ששוב אני מחזיק את החיים שלי בידיי, ואף אחד אחר לא עוזר. התחושה שאני אחראי על החיים שלי משחררת ומעודדת. התחושה שרק אני אחראי על החיים שלי מקשה ברגעים כאלו.

מפלה? אין דבר כזה, לפחות לא בשבילי. נכון, לפעמים הדברים לא קורים כמו שתכננתי. נכון, לפעמים אני מרגיש שכל משקל העולם נמצא עלי, ולא רק זה, שהאנשים שעומדים עליו קופצים בפראות ומכבידים עוד. לפעמים אני חש שאני רוצה להפסיק להיות הגיבור היחיד בסיפור – אני רוצה עוד גיבורים לידי, שישאו את המשקל בשמחה, ולא רק אורחים מזדמנים שנרדמים ליד המדורה ונעלמים עם אור הבוקר. ועדיין – עבר רק יום, וכבר עכשיו אני רואה אותי ואת העולם ממשיכים לצעוד לניצחון. אי אפשר לשבור את הרוח שלי (וזה לא שכנוע עצמי); זה לא אומר שאין עצב, קושי ותסכול, אך זה אומר שלעולם לא אפסיק לנסות. כדברי אותו החבר, “הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר ללא איבוד התלהבות”. בכל רגע שעובר, הסיפור הקודם מוטמע בתוכי, ותמונת החיים החדשה הופכת למציאות ורודה. שחיקה? תבוסה? יש עיכוב קטן בתוכניות הקרב, זה הכל :). החיילים רעבים ועייפים, אבל זה יעבור להם בקרוב.

המטרה:
רעים מבקש היוצר; לא גוויות, ואף לא עדרים ומאמינים.
יוצרים-עמיתים מחפש היוצר – את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים.
רעים מבקש היוצר, וקוצרים – ממש כמותו; שכן הכל בו בשל אלי קציר.

היא לא השתנתה, אלא קיבלה חיזוק נוסף בימים האחרונים. לא אכשל או אגמגם, לא אחלש או אתעייף. יש לי את הכלים, ואני אסיים את העבודה.

לילה טוב,

יאיר

Tags: ,

One Response to “Handling defeat | התמודדות עם תבוסה”

  1. Squaredevil says:

    הי איש.

    כתבת הרבה דברים, והם כשלעצמם סיכום של דברים רבים עוד יותר, ולי יש סיור שיוצא לדרכו בעוד תשע דקות מהשער למטה.
    אז אכתוב בקצרה.

    אם בפוסט הקודם הייתה לי תחושה קלה שאתה מאבד את בוחן המציאות, וצולל לתוך איזו סיטואציה לא ברורה ושלא ברור עד כמה היא טובה לך, הרי בפוסט הזה תיקנת את הרושם. אני מגלה, לשמחתי, שבוחן המציאות שלך תקין ונשאר תקין, שאתה אכן פותר את הבעיות שלך במהירות, ושהניתוק הרגשי שלך הוא אינו כזה שמונע ממך להרגיש אלא כזה שמונע ממך לאבד תפקוד אם אתה מרגיש יותר מדי.

    קבל את הפסקה הקודמת כמחמאה. אולי ארחיב על למה איך וכמה בהמשך.
    ובינתיים – יש לך חברים, אתה לא לבד, ואת ערכינו עוד נכתוב על דפי העולם.
    יש זמן. בהצלחה 🙂

Leave a Reply