Variable Separation | הפרדת משתנים

“כילדה, חונכתי שאמירת האמת היא לעיתים קרובות מכאיבה. כבוגרת, למדתי שאי אמירת האמת כואבת יותר, ושהפחד מאמירת האמת – תהא מה שתהא – הפחד הזה הוא התחושה הכואבת ביותר בחיים מוסריים.”

   – ג’וּן ג’ורדן

עוד יומיים עברו. החיים מסתדרים שוב (כמו תמיד), ולכן אנסה הפעם לכתוב בצורה יותר מפוקסת על תהליך ספציפי שאני חווה בימים האחרונים. לפני שאמשיך, אני מציין שהכאב עדיין קיים – אני לא הולך להעמיד שהוא נעלם, ואין לי רצון להדחיק אותו. הוא פשוט קטן בחזרה למימדים הטבעיים שלו והדברים חוזרים לאט לאט לפרופורציה. יותר מזה, בתור אופטימיסט, דברים נקודתיים מסמנים לי שהמצב משתפר ונותנים לי דחיפה גדולה למעלה (החבר שהתקשר ברגע ששלחתי את הפוסט הקודם; 42 מיוחד שראיתי בדרך לעבודה אתמול; התגובה של SD). אז הקושי והכאב עדיין עוברים תהליך עיבוד, אבל החיים טובים אלי. אפילו בספורט אני חש שהקסם שלי חוזר ודברים שלא עבדו לי כבר הרבה שנים חוזרים. כמו שאמרתי: העולם ואני יודעים לעבוד טוב ביחד. 🙂

טוב, לנושא היום. ביומיים של הפרידה עצמה הרגשתי שוב רע מאוד. הרבה מהתסכול נובע משתי שאלות: “מה עשיתי שגרם לה להפסיק לאהוב אותי?”, ו”איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב כ”כ טוב?”. לגבי השאלה הראשונה, לא קל לענות. הבחורה אומרת שהיא לא זוכרת אף תקופה שאהבה אותי, ואני לעומת זאת זוכר בבירור את הדברים שאמרה לי בעבר, ושלא השתמעו לשתי פנים. לשמחתי – זו שאלה שקשורה יותר לתסכול רגעי ולא ברור מה הערך שלה לתהליך הריפוי.

איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב טוב כ”כ? השאלה הזו חשובה בכמה סדרי גודל מהקודמת, באופן ברור. ברגעים בהם הכאב היה כמעט גדול מנשוא, התשובה היתה “קשה לי לראות איך אמצא קשר כזה בלעדיה”. אז כן, אני אופטימיסט, ולכן לא הגעתי ל”לא אמצא”, ועדיין. לשמחתי, כל עוד המערכות הראשיות מתפקדות כמו שצריך, הן יודעות מה לעשות: לנתח, להגיע עם המלצות ומסקנות, ולהוציא אותן לפועל. בניגוד לגופים גדולים יותר, אצל האדם הבודד (והבריא), אין אפשרות לניגודי אינטרסים, ולכן ההמלצות והמסקנות לא נקברות אלא מיושמות. אצלי – התהליך תמיד היה מהיר מאוד; זו אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שאני מסוגל להסתגל בקלות לסיטואציות חדשות. הפעם דרך אגב אני לא לוקח את כל הקרדיט לעצמי – היא דיברה איתי לאורך כל הדרך ועזרה לי להתכנס הרבה יותר מהר.

אחרי שעברו יום ועוד יום, אני חש שהתהליך בעצם דומה מאוד לערבוב מים ושמן. ברגע הראשון, הכל מבולבל, וקשה להבחין מה קשור למה. זה שלב שהמשפט השגור בו הוא: “אני רוצה להיות איתך. איפה אמצא עוד מישהי כמוך?”. בשלב השני, השמן מתחיל לצוף על פני המים. פתאום עולה ההבנה הברורה שהדברים הטובים שהיו בקשר אינם בהכרח יחודיים. אולי הם לא טריוויאליים, ואולי אין מושג איפה למצוא אותם שוב, אבל התחושה השתנתה ל”אני רוצה למצוא מישהי בעלת אותן התכונות שכה נעימות לי בך”. מה שנפלא בהבנה הזו הוא החזרה הברורה למצב בו האדם הכי חשוב בעולם שלי הוא אני. אצלי אמנם זה תמיד המצב, ועדיין; השליטה חוזרת באופן ברור לידי.

בעצם, תהליך ההפרדה הזה בין האדם והתכונות שאנו מייחסים לו (“אני רוצה אותך” ו”אני רוצה את מה ששימח אותי איתך”) הוא בעצם שלב מאוד בסיסי בניתוח המדעי של כמעט כל סיטואציה, ושלב שמאוד קשה לעשות – להבין אלו גורמים בסיטואציה משפיעים, אלו לא משפיעים, ואלו רק נגזרים מגורמים בסיסיים אחרים. ההבדל בין “קשה לנהוג כי עכשיו לילה” לבין “קשה לנהוג כי המכוניות ממול נוסעות עם אורות גבוהים ובחוץ חשוך” הוא שמהאבחנה הראשונה קשה הרבה יותר להפיק מסקנות מועילות לגבי סיטואציות נוספות, ואילו השניה מבהירה מה המשתנים הבלתי-תלויים הרלוונטיים (ובכך גם מה המשתנים הלא-רלוונטיים והתלויים).

בקשר לציטוט (אחד הטובים ביותר שראיתי עד היום), שני דברים שלמדתי מהקשר הזה ומהפרדת המשתנים שציינתי (ושאני יודע שכנראה לא אתפשר עליהם לעולם שוב) הם שחשוב לי להרגיש שבת-הזוג שלי מקבלת אותי ואת הערכים שלי, ומאמינה ותומכת בי (ולא ביכולת שלי להסתדר עם העולם בשבילה אלא ברצון שלי להסתדר עם העולם בשבילי), ושאני מעוניין בבחורה בלי הרבה גבולות במיטה ( :)). יהיה קצת מוזר להגיד את זה לבחורה הבאה שאצא איתה (טוב שמאז ומתמיד היתה לי היכולת לשים על השולחן דברים מורכבים “על הדרך”, ולגרום לסיטואציות הזויות להיראות הכי לגיטימיות וסבירות. בקשר לחלק הראשון, אמרה לי מישהי שהכרתי: “יש לך נטיה להפיל פסנתרים על אנשים”). בקשר לשתי התכונות, אני חושב שאני עדיין קצת אבוד לגבי איך למצוא מישהי שיש לה אותן ואיך להחזיק אותה, אבל מניסיון העבר אמירת האמת תוביל אותי לשם בקלות.
דרך אגב, ראיתי חבר שכתב בפרופיל שלו שאחד מתחומי העניין שלו הוא פורנוגרפיה: בהחלט היה מעודד. תודה 🙂

אז זהו, זה הסוף של עוד רשומה. כמו שאמרתי בהתחלה, עדיין מורכב לי, כואב חלק מהזמן, אבל אני שוב בשלב שבו רוב היום אני שמח, למעט גלישות קטנות (האושר שלי עולה אבל לא מונוטוני).

יאללה, השרירים בידיים שלי עייפים מהכדורסל היום, אז הגיע הזמן לסיים. אז בנימה אופטימית: “פעם נוספת אל הפרצה, חברים, פעם נוספת”.

שבת שלום ושבוע טוב לכולנו,

יאיר

Tags: , ,

Leave a Reply