Posts Tagged ‘Hope’

Handling defeat | התמודדות עם תבוסה

Wednesday, July 8th, 2009

“לא נכשל או נגמגם; לא נחלש או נתעייף. לא נִשחק על ידי הלם הקרב הפתאומי, ואף לא על ידי המבחנים הארוכים של מאמץ ועמידה על המשמר. תנו לנו את הכלים ואנו נסיים את העבודה.”

   – וינסטון צ’רצ’יל, לפרנקלין רוזוולט

טוב, בנוהל. יצאתי מוקדם מהעבודה אתמול, הייתי בבית והתחלתי לבכות. הרגשתי שזהו, שכנראה שזה הסוף, אבל שאולי נותר עוד משהו לעשות. התקשרתי לאקסית שלי ודיברנו – מאוד נדיר שאנחנו מדברים יותר מכמה דקות. בכיתי הרבה וסיפרתי לה מה קורה בגדול, ועל הקושי והפחדים – שאני לא רוצה לשוב ולהיות לבד; שאין לי מושג איך אמצא שוב מישהי שארגיש כ”כ בטוח איתה; שקשה להיות כל הזמן הגיבור שאמור להציל את כולם, וגם את עצמו. אמרתי שקשה לי ואני עצוב.

מיד אחרי השיחה איתה הגיעה הבחורה. הנחתי את הראש על הברכיים שלה והתחלתי לבכות. סיפרתי לה על השיחה עם האקסית; סיפרתי על הכאב, הפחדים, העצב; אמרתי כמה אני חש חלש וכמה קשה לדעת שהאדם שדואג לך הוא אתה; שאין על מי באמת להישען, כי בסוף היום אתה האדם היחיד שאחראי על החיים שלך. היא ליטפה לי את הראש בהבנה. אמרתי שלמרות שלא דיברנו על זה עדיין, ואפילו שאני רוצה לקוות, אני רוצה שהיא תגיד מה היא חשה. אמרתי שאני רוצה לדעת איך היא חשה לא אחרי שהיא מסיימת לדבר עם חברים ומבולבלת, אלא ברגע שהיא יוצאת מהבית שלי אחרי שאנחנו ביחד. היא אמרה: “אני לא מרגישה כמוך. אחרי שאתה פוגש אותי, אתה נמצא בהיי, אתה מאושר. אני לא חשה כך. רגשית, אני יוצאת מפגישה איתך בדיוק כמו שנכנסתי – לא פחות, לא יותר”. באותו הרגע הרגשתי שינוי מיידי – פתאום חשתי שלווה.

זהו, הקרב נגמר. אם קודם לכן הייתי החייל הספרטני האחרון שנשאר עומד מול הצבא הפרסי, אך נושך שיניים ולא מוותר, מנסה למצוא כל פתרון אפשרי כדי לשנות את המצב, באותו הרגע חשתי שלו לחלוטין. אין קרב. אין אויבים. אין יותר במה לנצח. הרצונות הקודמים נהיו לא רלוונטיים, ובהתאם להם גם כללי המשחק השתנו מיד, ומצאתי את עצמי במצב של קבלה. הקרב הזה לא נגע לי יותר – הוא הפך ללא רלוונטי; אין טעם להילחם, לעורר בה את הרצון, להסביר ולשכנע שזה בעצם מה שהיא רוצה, שלא תפחד, שלא תחשוש, שתתן לי לשמח אותה. צריך לתקן את חוסר ההבנה שלי את המציאות, ולגזור ממנה את ההמשך.

דיברנו עוד קצת, והיא הלכה. דואגת, איכפתית, ועדיין – אני בחזרה ללבד. אתמול בבוקר, כשהייתי עדיין בהרבה מאוד מתח, קיבלתי מייל ממישהי בעבודה שאני לא ממש מכיר, שרצתה להכיר לי ידידה שלה. התייחסתי למייל הזה בתור סימן מהעולם – לא ידעתי אם זה משהו קונקרטי או רק סימן קטן להזכיר לי שיש לי חבר שדואג לי, אבל זה שיפר לי את מצב הרוח לכמה דקות. אחרי השיחה והשלווה הקודמת, התקשרתי אל הבחורה מהעבודה וממנה המשכתי לחברה שלה; היה כיף לדבר איתה. היא שירתה בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית, מה שכבר נותן לה כמה נקודות זכות (הסיבוב הקודם שלי עם אחת כזו היה אחת החויות המשפיעות ביותר בחיי). דיברנו קצת על קבוצות בנות-מניה וכו’ (לא לשאול איך הגענו לזה, כך זה). הצעתי לה להיפגש היום, והיא אמרה שכנראה תהיה עסוקה ונראה אם תוכל לבטל. לבסוף הפגישה תהיה כנראה ביום ראשון, מה שטוב – זה יתן לי כמה ימים שיעזרו לי. מצד שני, אחרי השיחה איתה עבדתי עוד קצת על מצגת, וכשנכנסתי למיטה לישון, שוב התחלתי לבכות. בכי משחרר, ועדיין – בכי.

היום עבר עלי, ברובו, בפגישת סגל. עשינו יום של עבודה על עבודת הסגל בקבוצה (לא היה פשוט). כשסיימנו וחזרתי לחיים הפרטיים (כלומר לקיוביק :)) מיד הרגשתי שוב רצון עז לבכות. כתבתי מכתב תשובה לבחורה מאתמול (אחרי כמה מכתבים שכתבתי לה כבר) וחשתי את הדמעות עולות לעיניים. סיימתי את המכתב, אספתי את הטרמפיסט שאני לוקח בדרך הביתה (מה שמנע ממני לבכות בנסיעה) ויצאתי.

אז זהו. אני בבית עכשיו. בכיתי קודם, ואני בוכה עכשיו שוב. בין לבין חיפשתי קצת ציטוטים של וינסטון כדי למצוא אחד שיתאים הפעם. אני חש שהרבה מהתסכול נובע מהתחושה ששוב אני מחזיק את החיים שלי בידיי, ואף אחד אחר לא עוזר. התחושה שאני אחראי על החיים שלי משחררת ומעודדת. התחושה שרק אני אחראי על החיים שלי מקשה ברגעים כאלו.

מפלה? אין דבר כזה, לפחות לא בשבילי. נכון, לפעמים הדברים לא קורים כמו שתכננתי. נכון, לפעמים אני מרגיש שכל משקל העולם נמצא עלי, ולא רק זה, שהאנשים שעומדים עליו קופצים בפראות ומכבידים עוד. לפעמים אני חש שאני רוצה להפסיק להיות הגיבור היחיד בסיפור – אני רוצה עוד גיבורים לידי, שישאו את המשקל בשמחה, ולא רק אורחים מזדמנים שנרדמים ליד המדורה ונעלמים עם אור הבוקר. ועדיין – עבר רק יום, וכבר עכשיו אני רואה אותי ואת העולם ממשיכים לצעוד לניצחון. אי אפשר לשבור את הרוח שלי (וזה לא שכנוע עצמי); זה לא אומר שאין עצב, קושי ותסכול, אך זה אומר שלעולם לא אפסיק לנסות. כדברי אותו החבר, “הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר ללא איבוד התלהבות”. בכל רגע שעובר, הסיפור הקודם מוטמע בתוכי, ותמונת החיים החדשה הופכת למציאות ורודה. שחיקה? תבוסה? יש עיכוב קטן בתוכניות הקרב, זה הכל :). החיילים רעבים ועייפים, אבל זה יעבור להם בקרוב.

המטרה:
רעים מבקש היוצר; לא גוויות, ואף לא עדרים ומאמינים.
יוצרים-עמיתים מחפש היוצר – את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים.
רעים מבקש היוצר, וקוצרים – ממש כמותו; שכן הכל בו בשל אלי קציר.

היא לא השתנתה, אלא קיבלה חיזוק נוסף בימים האחרונים. לא אכשל או אגמגם, לא אחלש או אתעייף. יש לי את הכלים, ואני אסיים את העבודה.

לילה טוב,

יאיר

The right path | השביל הנכון

Sunday, June 28th, 2009

ראלף אופנהוס: “כלל לא הבנת: זה מעולם לא נגע לרכוש. זה נוגע לכח – ליכולתך לשלוט בחייך, בגורלך.”
פיקארד: “הסוג הזה של שליטה הוא אשליה.”

אחרי תקופה קשה, הגיעה ההזדמנות לנסות לכתוב כשטוב לי. אשתדל, כרגיל, לתת משהו מעבר לתחושה הפרטית שלי, ולספר על התהליך.

ציינתי כבר כמה פעמים שעברה עלי תקופה קשה, אבל לא שלילית. בעצם, גם ברגעים הקשים יותר בתקופה האחרונה חשתי מלא בהרבה אופטימיות מיידית (זו שאומרת שהדברים משתפרים, לא שישתפרו בעתיד כלשהו).

טוב, ניסיתי להתחמק מעוד פרטים, אך כנראה שזה לא מצליח. מה קרה וקורה? לפני חודשיים וקצת, באה אלי החברה שלי דאז ואמרה שהיא רוצה לקחת הפסקה; שהיא מאוד אוהבת אותי, אך שעלי להחליט האם אני מעוניין להמשיך במערכת היחסים שלנו (ולתקן את הבעיות שקיימות) או לחלופין להיפרד. זה היה אחרי כמה פעמים שניסיתי אני להיפרד ממנה, ללא הצלחה (למי שחושב שזה מצחיק/פתטי/לא סביר – שיכתוב לי בפרטי ונדון בזה; או שפשוט ישאיר הודעה :). אם יהיה מספיק ביקוש – אכתוב גם על זה :)). מה שבטוח – למדתי מהסיטואציות האלו המון על עקב אכילס שלי.

כמו שכבר קראתם ברשומה אחרת, התגובה המיידית שלי היתה צריכה להיות “לא, מה פתאום, אנחנו יכולים לגרום לזה לעבוד”, אבל ידע מוקדם תמיד עוזר לנטרל סכנות כאלו. סיכמנו לקחת הפסקה של חודש וקצת, ואז להחליט. החודש הזה היה מלווה בהרבה רגשות – אני אדם מאוד סנטימנטלי וכל דבר כמובן הזכיר לי אותה (ומיד גרם להיזכר בדברים הרבים הטובים שהיו לנו), אבל לי אין את הנטייה לצבוע את העבר בורוד, ולכן המשכתי לחוש שאני עושה את הדבר הנכון, ושהתקופה היא תקופה של ניקוי והבנה. בסוף התקופה, דיברנו ואמרתי שאני רוצה להיפרד. הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, זה עבר בלי התנגדות. עצוב להיפרד ממישהי שאיתך הרבה זמן (במקרה שלנו, יותר משלוש שנים), אבל עצב לא אומר בסיטואציה שההחלטה אינה נכונה, אלא רק שהקשר היה משמעותי.

זהו. בתקופה שעברה מאז – גם חלק מתקופת ההפסקה, וגם החודש (פחות או יותר) שאני רשמית רווק בו שוב – מצב הרוח שלי השתפר מאוד, מסיבה אחת פשוטה: אני שוב חש שאני מכוון את חיי. חשוב להבהיר: אין בי מרמור כלפי האקסית – אני באמת מאמין שהיא עשתה את כל מה שיכלה כדי לגרום לי להרגיש טוב בזוגיות.

בעבר, תמיד הרגשתי שהחיים שלי מתקדמים בכיוון טוב – לא בהכרח שאני מגיע לאן שתכננתי או חשבתי, אלא שהתוצאה תמיד מספקת, אופטימית ומעודדת, ושאני מגיע אליה דרך התנהגות שעומדת בקנה אחד עם עולם הערכים שלי. בשלוש השנים האחרונות הרגשתי איך, לאט לאט, נשחקת היכולת שלי לעשות את מה שאני יודע שנכון, ושכתוצאה מזה אני מאבד אט אט את האמונה ביכולת שלי לעשות שינוי מסיבי ולחזור לנתיב הנכון, הנתיב בו אני מתעורר כל יום בבוקר ויודע שהיום יהיה עוד יום טוב; הנתיב שהוביל אותי לברך את עצמי בכל חגיגת יום הולדת: “שהשנה הזו תהיה השנה הטובה ביותר עד היום – כמו כל שנה”.

ובכן, עם הרבה עבודה קשה על עצמי, הדברים שוב עובדים :). התחושה היא קצת כמו של טייס שמצליח להפעיל את המנועים, מושך את הסטיק ונוסק שוב, רגע לפני שהוא מגרד את האדמה. אז נכון, אני אופטימי מטבעי, והאמנתי כל הזמן שהדברים יפתרו, ועדיין – יש הבדל עצום בין אופטימיות מיידית (האמונה שפעולות שאנקוט יגרמו לתוצאות חיוביות ברורות) לבין אופטימיות כללית (אני חושב שהכל יהיה בסדר בעתיד כלשהו).

אז מה קרה בחודשיים האחרונים? קודם כל, מיד כשנכנסתי לתקופת ההפוגה, חשתי (וזה לא היה מפתיע כלל) שהמנגנונים שנשחקו מתאוששים בקצב מסחרר, ושהאמונה שלי ביכולת שלי לגרום לדברים לקרות מפעילה את הקסם שלה – הרגשה נפלאה. חזרתי לשחק כדורסל (ואפילו לנצח מדי פעם!) עם החבר’ה במושב; קודמתי בעבודה (אבל זה קורה כל הזמן :)); סיפרתי למשפחה על השנים הקשות שעברו עלי (לא קל בשבילם – טענתי שהיו צריכים לשים לב; כמובן שניצלתי את חגיגת יום ההולדת שלי כדי להעלות את הנושא); גיליתי כמה דברים חדשים לגבי מה טוב לי ומה לא טוב לי בזוגיות; ניצחתי בכמה משחקי פוקר; והתאמצתי יותר ופגשתי שוב כמה מהחברים הטובים שכ”כ התגעגעתי אליהם (גם אתם יכולתם לעשות יותר! אבל אני אוהב אתכם מאוד בכל מקרה).

הכל דברים קטנים, אה? סיפר לי פעם חבר על משפט שאומר שמספיקים שלושה דברים רעים שיקרו לאדם במשך יום אחד, כדי לגרום לו להתמוטט. עלי זה לא עובד, אבל לכיוון השני – כמה דברים קטנים נותנים מיד תחושה שהחיים עובדים שוב כמו שצריך (שזה אומר – נראים לכולם כמוטים בבוטות לטובתי :)). מה שבטוח למדתי הוא שדרך טובה לשפר את מצב הרוח לטווח ארוך היא לבנות הצלחות קטנות ומהן הצלחות גדולות יותר – ממש כמו שמלמדים ילד, או חונכים עובד חדש, וזו מסקנה בעלת השלכות מרחיקות לכת לעתיד (אל תשכחו – קל יותר להגיד מאשר לעשות).

אז זהו, מה נותר לומר? אופטימיות או לא, בחודש האחרון היו גם המון קשיים, ובעיקר תסכולים רגשיים (לא, זה לא קשור לקשר הקודם שלי). ועדיין, בכל התקופה הזו אני חש שמלווה אותי שוב ההרגשה שפעם היתה ברורה לחלוטין – שאני מנווט את חיי. אז נכון, אנחנו כנראה לא יכולים לשלוט בחיינו בלי להשקיע כמות אנרגיה לא פרופורציונלית, וגם אז לא תמיד. אך – התחושה שהמעשים שלנו משפיעים בצורה מהותית על התוצאה, ובמקרה שלי, התחושה שכאשר אני עושה את הדבר הנכון, שאר החלקים בפאזל מסתדרים (או אולי מסודרים) כמו שצריך, היא נפלאה. להרגיש אותה שוב נותן לי את ההרגשה שחזרתי הביתה.

או, בניסוח אחר*:

פורד: “אבל תגיד, איך ברחת מההגיוננון?”
זאפוד: “פשוט, היה לי מזל!”
ארתור: “איך קיבלת את הספינה הזו בחזרה?”
זאפוד: “היה לי מזל.”
פורד: “אבל איך מצאת אותנו?”
זאפוד: “קיבלתי את המגבת שלך.”

עוד נקודה אחת חשובה (כדי שלפחות יראה שיש משהו עמוק ברשומה הזו): עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא להבין טוב טוב את המצב ולשמור תמונה מדויקת שלו. כך, אם אי פעם אחזור להיות פחות שמח ממה שאני עכשיו, אוכל לדבג את הבעיה ולהבין מה קורה (כן, מי שמדבג מביניכם יודע שבד”כ קל יותר כשיש נקודה עובדת להשוות מולה :)).

רשומה זו נכתבה בזמן אופטימיות – מקווה שנהניתם 🙂
איזה כיף, שוב, לישון בלילה במצפון נקי.

כרגיל –  בהצלחה לכולנו.

יאיר

* אפשר להנות מהמקור, כאן.