Posts Tagged ‘Optimism’

Variable Separation | הפרדת משתנים

Friday, July 10th, 2009

“כילדה, חונכתי שאמירת האמת היא לעיתים קרובות מכאיבה. כבוגרת, למדתי שאי אמירת האמת כואבת יותר, ושהפחד מאמירת האמת – תהא מה שתהא – הפחד הזה הוא התחושה הכואבת ביותר בחיים מוסריים.”

   – ג’וּן ג’ורדן

עוד יומיים עברו. החיים מסתדרים שוב (כמו תמיד), ולכן אנסה הפעם לכתוב בצורה יותר מפוקסת על תהליך ספציפי שאני חווה בימים האחרונים. לפני שאמשיך, אני מציין שהכאב עדיין קיים – אני לא הולך להעמיד שהוא נעלם, ואין לי רצון להדחיק אותו. הוא פשוט קטן בחזרה למימדים הטבעיים שלו והדברים חוזרים לאט לאט לפרופורציה. יותר מזה, בתור אופטימיסט, דברים נקודתיים מסמנים לי שהמצב משתפר ונותנים לי דחיפה גדולה למעלה (החבר שהתקשר ברגע ששלחתי את הפוסט הקודם; 42 מיוחד שראיתי בדרך לעבודה אתמול; התגובה של SD). אז הקושי והכאב עדיין עוברים תהליך עיבוד, אבל החיים טובים אלי. אפילו בספורט אני חש שהקסם שלי חוזר ודברים שלא עבדו לי כבר הרבה שנים חוזרים. כמו שאמרתי: העולם ואני יודעים לעבוד טוב ביחד. 🙂

טוב, לנושא היום. ביומיים של הפרידה עצמה הרגשתי שוב רע מאוד. הרבה מהתסכול נובע משתי שאלות: “מה עשיתי שגרם לה להפסיק לאהוב אותי?”, ו”איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב כ”כ טוב?”. לגבי השאלה הראשונה, לא קל לענות. הבחורה אומרת שהיא לא זוכרת אף תקופה שאהבה אותי, ואני לעומת זאת זוכר בבירור את הדברים שאמרה לי בעבר, ושלא השתמעו לשתי פנים. לשמחתי – זו שאלה שקשורה יותר לתסכול רגעי ולא ברור מה הערך שלה לתהליך הריפוי.

איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב טוב כ”כ? השאלה הזו חשובה בכמה סדרי גודל מהקודמת, באופן ברור. ברגעים בהם הכאב היה כמעט גדול מנשוא, התשובה היתה “קשה לי לראות איך אמצא קשר כזה בלעדיה”. אז כן, אני אופטימיסט, ולכן לא הגעתי ל”לא אמצא”, ועדיין. לשמחתי, כל עוד המערכות הראשיות מתפקדות כמו שצריך, הן יודעות מה לעשות: לנתח, להגיע עם המלצות ומסקנות, ולהוציא אותן לפועל. בניגוד לגופים גדולים יותר, אצל האדם הבודד (והבריא), אין אפשרות לניגודי אינטרסים, ולכן ההמלצות והמסקנות לא נקברות אלא מיושמות. אצלי – התהליך תמיד היה מהיר מאוד; זו אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שאני מסוגל להסתגל בקלות לסיטואציות חדשות. הפעם דרך אגב אני לא לוקח את כל הקרדיט לעצמי – היא דיברה איתי לאורך כל הדרך ועזרה לי להתכנס הרבה יותר מהר.

אחרי שעברו יום ועוד יום, אני חש שהתהליך בעצם דומה מאוד לערבוב מים ושמן. ברגע הראשון, הכל מבולבל, וקשה להבחין מה קשור למה. זה שלב שהמשפט השגור בו הוא: “אני רוצה להיות איתך. איפה אמצא עוד מישהי כמוך?”. בשלב השני, השמן מתחיל לצוף על פני המים. פתאום עולה ההבנה הברורה שהדברים הטובים שהיו בקשר אינם בהכרח יחודיים. אולי הם לא טריוויאליים, ואולי אין מושג איפה למצוא אותם שוב, אבל התחושה השתנתה ל”אני רוצה למצוא מישהי בעלת אותן התכונות שכה נעימות לי בך”. מה שנפלא בהבנה הזו הוא החזרה הברורה למצב בו האדם הכי חשוב בעולם שלי הוא אני. אצלי אמנם זה תמיד המצב, ועדיין; השליטה חוזרת באופן ברור לידי.

בעצם, תהליך ההפרדה הזה בין האדם והתכונות שאנו מייחסים לו (“אני רוצה אותך” ו”אני רוצה את מה ששימח אותי איתך”) הוא בעצם שלב מאוד בסיסי בניתוח המדעי של כמעט כל סיטואציה, ושלב שמאוד קשה לעשות – להבין אלו גורמים בסיטואציה משפיעים, אלו לא משפיעים, ואלו רק נגזרים מגורמים בסיסיים אחרים. ההבדל בין “קשה לנהוג כי עכשיו לילה” לבין “קשה לנהוג כי המכוניות ממול נוסעות עם אורות גבוהים ובחוץ חשוך” הוא שמהאבחנה הראשונה קשה הרבה יותר להפיק מסקנות מועילות לגבי סיטואציות נוספות, ואילו השניה מבהירה מה המשתנים הבלתי-תלויים הרלוונטיים (ובכך גם מה המשתנים הלא-רלוונטיים והתלויים).

בקשר לציטוט (אחד הטובים ביותר שראיתי עד היום), שני דברים שלמדתי מהקשר הזה ומהפרדת המשתנים שציינתי (ושאני יודע שכנראה לא אתפשר עליהם לעולם שוב) הם שחשוב לי להרגיש שבת-הזוג שלי מקבלת אותי ואת הערכים שלי, ומאמינה ותומכת בי (ולא ביכולת שלי להסתדר עם העולם בשבילה אלא ברצון שלי להסתדר עם העולם בשבילי), ושאני מעוניין בבחורה בלי הרבה גבולות במיטה ( :)). יהיה קצת מוזר להגיד את זה לבחורה הבאה שאצא איתה (טוב שמאז ומתמיד היתה לי היכולת לשים על השולחן דברים מורכבים “על הדרך”, ולגרום לסיטואציות הזויות להיראות הכי לגיטימיות וסבירות. בקשר לחלק הראשון, אמרה לי מישהי שהכרתי: “יש לך נטיה להפיל פסנתרים על אנשים”). בקשר לשתי התכונות, אני חושב שאני עדיין קצת אבוד לגבי איך למצוא מישהי שיש לה אותן ואיך להחזיק אותה, אבל מניסיון העבר אמירת האמת תוביל אותי לשם בקלות.
דרך אגב, ראיתי חבר שכתב בפרופיל שלו שאחד מתחומי העניין שלו הוא פורנוגרפיה: בהחלט היה מעודד. תודה 🙂

אז זהו, זה הסוף של עוד רשומה. כמו שאמרתי בהתחלה, עדיין מורכב לי, כואב חלק מהזמן, אבל אני שוב בשלב שבו רוב היום אני שמח, למעט גלישות קטנות (האושר שלי עולה אבל לא מונוטוני).

יאללה, השרירים בידיים שלי עייפים מהכדורסל היום, אז הגיע הזמן לסיים. אז בנימה אופטימית: “פעם נוספת אל הפרצה, חברים, פעם נוספת”.

שבת שלום ושבוע טוב לכולנו,

יאיר

Attitude | גישה

Saturday, July 4th, 2009

“גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול.”

וינסטון צ’רצ’יל

כרגיל, קל לבחור נושא שקרוב לארועים שעוברים עלי. אני אוהב להטיף (יש לי אופי משיחי), ולכן חשוב לי להרגיש שיש בכתיבה משהו גדול יותר מהחוויה היומיומית.

היום מסתיים שבוע מוצלח במיוחד, המשך ישיר של התקופה האחרונה. הדברים מתקתקים בצורה מעולה: בעבודה אני משלים בקלות את כל הפערים שצברתי ועוד, ניצחתי אתמול במשחק פוקר נוסף, ויש מישהי שמאפשרת לי לגלות על עצמי דברים חדשים כל יום, ועוזרת לי לעבור לשלב הבא של הגדילה. אפילו התחלתי לשקול לחזור ללמוד, הפעם תחום אחר (פילוסופיה כנראה, אבל לא צריך להיסחף – נראה אם תהיה לי סבלנות ללמוד משהו באופן מסודר). אז כן – אני אוהב את העולם והעולם מחזיר לי אהבה. ממש אידיליה. 🙂

אחד השינויים הגדולים שעוברים עלי בתקופה הזו הוא השינוי בתפיסת האחריות על אנשים אחרים. השינוי מתחיל כרגיל, קטן אבל אקספוננציאלי, ובסוף כמובן קצב הגידול ידעך לאחר שהמערכת תגיע לרוויה. אם בעבר חשתי שאני אחראי על העולם וגם על כל איש ואיש בו, אני עובר עכשיו למצב בו אני  חש אחראי לעולם, אך לא לכל אדם בו באופן פרטני, ולומד יותר לשחרר ולתת לאחרים להחליט מה טוב להם, וגם לטעות בדרך (מה שנקרא: לכל בעיה יש שני פתרונות – הפתרון הלא נכון והפתרון שלי); או בעצם יותר נכון – אני לומד שבממוצע, אנשים יבינו טוב יותר מהניסיון שלהם (ואח”כ מזה שאטחן להם בשכל) מאשר מזה שאגיד להם מה לעשות.

הרבה מהשינוי הזה, ומעוד שינויים שעוברים עלי, קשור לבחורה המדהימה שכתבתי עליה למעלה, ושאני שמח כל יום על זה שאני מכיר אותה (כן מתוקה, אם את קוראת את זה את מוזמנת לכתוב סוף סוף משהו בהערות ולא להיות סנובית! :)). אחד הדברים שמעניינים אותי בקשר אליה הוא העובדה שלפי הכללים הרגילים שאנחנו מכירים, לא ברור מה יש לי ללמוד ממנה, ויותר מזה (ואני מבקש סליחה), אני לימדתי אותה הרבה ממה שהיא מלמדת אותי עכשיו. אבל – התלמידה עלתה על המורה בחלק מהנושאים, ואני אסיר תודה (לעצמי :)) עליה ועל ההשקעה בה.

אז היכן נכנס הפחד? גם לי וגם לה יש הרבה חששות לגבי העמקת הקשר. בעבר כבר יצאנו קצת (אז היינו במקום שונה מאוד מהיום) ואנחנו מכירים אחד את השניה (ולהיפך) מעולה. לצד הקשר המדהים – פתיחות חסרת גבולות כמעט (דבר שבשבילי הוא קריטי בהתחשב בזה שקשה לי מאוד לא לומר את האמת בכל סיטואציה – זכר ל”מרד הנפילים”), ותחושה שהכל קביל, יש בינינו כ”כ הרבה הבדלים עצומים באהבות וברצונות שלנו ברוב הסיטואציות בהן אנחנו לא רק שנינו, לבד; ומההיכרות העמוקה שלנו קל לראות כ”כ הרבה בעיות ומכשולים, וכבר כתבתי בעבר כמה קשה להחליט כשסט האפשרויות נראה כה גדול.

מאז שחזרתי לעצמי, אני שוב אופטימי, והפעם גם הרבה יותר משוחרר; לא כל דבר אפשר להוכיח בעזרת מעבר על כל האפשרויות הקיימות, וכשהמרחב אינסופי המצב מורכב בהרבה. לעומת זאת, הוכחה ישירה או שינוי גישה (מה שכה אהוב על מתמטיקאים) אפשרית גם במקרים אלו. אז הפעם, אני בוחר להתייחס לדברים בצורה אחרת: אין לי מושג ממש אם הקשר יצליח במובן של חתונה/ילדים, אבל ברור לי שהוא יצליח במובן של אושר/גדילה עצמית, בשבילי ובשבילה.
להגיד שאני לא מפחד? אני מפחד. להגיד שיש לי בטחון שנדע להפוך כל מצב, גם כזה הזוי, בלתי הגיוני ובלתי סביר לנצחון מוחץ? כן! אכן, גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול.

כדברי אותו החבר מלמעלה, שתמיד משמח אותי לקרוא ציטוטים שלו: “בקשר אלי, אני אופטימיסט – לא נראה שימושי במיוחד להיות כל דבר אחר”.

אז זהו – רשומה קצרה ואולי שוב קצת לא מפוקסת, אבל נהניתי לכתוב אותה.
שבוע נעים לכולם!

יאיר