Posts Tagged ‘Purpose’

Handling defeat | התמודדות עם תבוסה

Wednesday, July 8th, 2009

“לא נכשל או נגמגם; לא נחלש או נתעייף. לא נִשחק על ידי הלם הקרב הפתאומי, ואף לא על ידי המבחנים הארוכים של מאמץ ועמידה על המשמר. תנו לנו את הכלים ואנו נסיים את העבודה.”

   – וינסטון צ’רצ’יל, לפרנקלין רוזוולט

טוב, בנוהל. יצאתי מוקדם מהעבודה אתמול, הייתי בבית והתחלתי לבכות. הרגשתי שזהו, שכנראה שזה הסוף, אבל שאולי נותר עוד משהו לעשות. התקשרתי לאקסית שלי ודיברנו – מאוד נדיר שאנחנו מדברים יותר מכמה דקות. בכיתי הרבה וסיפרתי לה מה קורה בגדול, ועל הקושי והפחדים – שאני לא רוצה לשוב ולהיות לבד; שאין לי מושג איך אמצא שוב מישהי שארגיש כ”כ בטוח איתה; שקשה להיות כל הזמן הגיבור שאמור להציל את כולם, וגם את עצמו. אמרתי שקשה לי ואני עצוב.

מיד אחרי השיחה איתה הגיעה הבחורה. הנחתי את הראש על הברכיים שלה והתחלתי לבכות. סיפרתי לה על השיחה עם האקסית; סיפרתי על הכאב, הפחדים, העצב; אמרתי כמה אני חש חלש וכמה קשה לדעת שהאדם שדואג לך הוא אתה; שאין על מי באמת להישען, כי בסוף היום אתה האדם היחיד שאחראי על החיים שלך. היא ליטפה לי את הראש בהבנה. אמרתי שלמרות שלא דיברנו על זה עדיין, ואפילו שאני רוצה לקוות, אני רוצה שהיא תגיד מה היא חשה. אמרתי שאני רוצה לדעת איך היא חשה לא אחרי שהיא מסיימת לדבר עם חברים ומבולבלת, אלא ברגע שהיא יוצאת מהבית שלי אחרי שאנחנו ביחד. היא אמרה: “אני לא מרגישה כמוך. אחרי שאתה פוגש אותי, אתה נמצא בהיי, אתה מאושר. אני לא חשה כך. רגשית, אני יוצאת מפגישה איתך בדיוק כמו שנכנסתי – לא פחות, לא יותר”. באותו הרגע הרגשתי שינוי מיידי – פתאום חשתי שלווה.

זהו, הקרב נגמר. אם קודם לכן הייתי החייל הספרטני האחרון שנשאר עומד מול הצבא הפרסי, אך נושך שיניים ולא מוותר, מנסה למצוא כל פתרון אפשרי כדי לשנות את המצב, באותו הרגע חשתי שלו לחלוטין. אין קרב. אין אויבים. אין יותר במה לנצח. הרצונות הקודמים נהיו לא רלוונטיים, ובהתאם להם גם כללי המשחק השתנו מיד, ומצאתי את עצמי במצב של קבלה. הקרב הזה לא נגע לי יותר – הוא הפך ללא רלוונטי; אין טעם להילחם, לעורר בה את הרצון, להסביר ולשכנע שזה בעצם מה שהיא רוצה, שלא תפחד, שלא תחשוש, שתתן לי לשמח אותה. צריך לתקן את חוסר ההבנה שלי את המציאות, ולגזור ממנה את ההמשך.

דיברנו עוד קצת, והיא הלכה. דואגת, איכפתית, ועדיין – אני בחזרה ללבד. אתמול בבוקר, כשהייתי עדיין בהרבה מאוד מתח, קיבלתי מייל ממישהי בעבודה שאני לא ממש מכיר, שרצתה להכיר לי ידידה שלה. התייחסתי למייל הזה בתור סימן מהעולם – לא ידעתי אם זה משהו קונקרטי או רק סימן קטן להזכיר לי שיש לי חבר שדואג לי, אבל זה שיפר לי את מצב הרוח לכמה דקות. אחרי השיחה והשלווה הקודמת, התקשרתי אל הבחורה מהעבודה וממנה המשכתי לחברה שלה; היה כיף לדבר איתה. היא שירתה בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית, מה שכבר נותן לה כמה נקודות זכות (הסיבוב הקודם שלי עם אחת כזו היה אחת החויות המשפיעות ביותר בחיי). דיברנו קצת על קבוצות בנות-מניה וכו’ (לא לשאול איך הגענו לזה, כך זה). הצעתי לה להיפגש היום, והיא אמרה שכנראה תהיה עסוקה ונראה אם תוכל לבטל. לבסוף הפגישה תהיה כנראה ביום ראשון, מה שטוב – זה יתן לי כמה ימים שיעזרו לי. מצד שני, אחרי השיחה איתה עבדתי עוד קצת על מצגת, וכשנכנסתי למיטה לישון, שוב התחלתי לבכות. בכי משחרר, ועדיין – בכי.

היום עבר עלי, ברובו, בפגישת סגל. עשינו יום של עבודה על עבודת הסגל בקבוצה (לא היה פשוט). כשסיימנו וחזרתי לחיים הפרטיים (כלומר לקיוביק :)) מיד הרגשתי שוב רצון עז לבכות. כתבתי מכתב תשובה לבחורה מאתמול (אחרי כמה מכתבים שכתבתי לה כבר) וחשתי את הדמעות עולות לעיניים. סיימתי את המכתב, אספתי את הטרמפיסט שאני לוקח בדרך הביתה (מה שמנע ממני לבכות בנסיעה) ויצאתי.

אז זהו. אני בבית עכשיו. בכיתי קודם, ואני בוכה עכשיו שוב. בין לבין חיפשתי קצת ציטוטים של וינסטון כדי למצוא אחד שיתאים הפעם. אני חש שהרבה מהתסכול נובע מהתחושה ששוב אני מחזיק את החיים שלי בידיי, ואף אחד אחר לא עוזר. התחושה שאני אחראי על החיים שלי משחררת ומעודדת. התחושה שרק אני אחראי על החיים שלי מקשה ברגעים כאלו.

מפלה? אין דבר כזה, לפחות לא בשבילי. נכון, לפעמים הדברים לא קורים כמו שתכננתי. נכון, לפעמים אני מרגיש שכל משקל העולם נמצא עלי, ולא רק זה, שהאנשים שעומדים עליו קופצים בפראות ומכבידים עוד. לפעמים אני חש שאני רוצה להפסיק להיות הגיבור היחיד בסיפור – אני רוצה עוד גיבורים לידי, שישאו את המשקל בשמחה, ולא רק אורחים מזדמנים שנרדמים ליד המדורה ונעלמים עם אור הבוקר. ועדיין – עבר רק יום, וכבר עכשיו אני רואה אותי ואת העולם ממשיכים לצעוד לניצחון. אי אפשר לשבור את הרוח שלי (וזה לא שכנוע עצמי); זה לא אומר שאין עצב, קושי ותסכול, אך זה אומר שלעולם לא אפסיק לנסות. כדברי אותו החבר, “הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר ללא איבוד התלהבות”. בכל רגע שעובר, הסיפור הקודם מוטמע בתוכי, ותמונת החיים החדשה הופכת למציאות ורודה. שחיקה? תבוסה? יש עיכוב קטן בתוכניות הקרב, זה הכל :). החיילים רעבים ועייפים, אבל זה יעבור להם בקרוב.

המטרה:
רעים מבקש היוצר; לא גוויות, ואף לא עדרים ומאמינים.
יוצרים-עמיתים מחפש היוצר – את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים.
רעים מבקש היוצר, וקוצרים – ממש כמותו; שכן הכל בו בשל אלי קציר.

היא לא השתנתה, אלא קיבלה חיזוק נוסף בימים האחרונים. לא אכשל או אגמגם, לא אחלש או אתעייף. יש לי את הכלים, ואני אסיים את העבודה.

לילה טוב,

יאיר

בראשית | In the beginning

Wednesday, June 17th, 2009

רעים מבקש היוצר; לא גוויות, ואף לא עדרים ומאמינים.
יוצרים-עמיתים מחפש היוצר – את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים.

רעים מבקש היוצר, וקוצרים – ממש כמותו; שכן הכל בו בשל אלי קציר.

פרידריך ניטשה, “כה אמר זרתוסטרא”

מטרת הבלוג הזה היא למצוא רעים. ניטשה, ועוד רבים אחרים כמונו, לפניו ואחריו, חשו את אותו רצון עצום, אותו מקור בו זמני של כוח ענק ותסכול עצום.
זהו רצון שאינו מתפשר; רצון אקטיבי, בעל תקוות גדולות ומשקל גדול.

היוצר מחפש רעים – הוא אינו ממתין להם ללא פעולה. היוצר החליט – זהו אחד מרצונותיו, והוא פועל כדי לממשו.
הבדידות יכולה לעוור, והיוצר הוא בעל רצון שאינו מתפשר: שותפים אמיתיים. לא גויות שאינן לוקחות חלק בתהליך היצירה; לא עדרים הנוהים אחרי אופנות; ולא מאמינים ההולכים אחריו בעיניים עצומות. בבחירה בין בדידות לבין גוויות, עדרים או מאמינים, הוא בוחר בבדידות.

היוצר מחפש יוצרים – עמיתים אשר, כמותו, כותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים. הוא יודע מה גודל רצונותיו ומה גודל תקוותיו לקשר עם רעים-עמיתים אלו, ומכוון את עצמו לאלו הרוצים לשפר את עצמם וסביבתם ללא פחד. הוא אינו מעוניין באלו השוקטים על מי מנוחות ומקבלים את הקיים בדרך בה הוסבר להם.

אם כן, זהו היוצר: משתוקק לחברה, אך לא בכל מחיר. בוחן את עצמו ואת סביבתו, ומוכן לשנות את כל הדרוש שינוי. מחפש שותפים גם ליצירה וגם לקצירת פירותיה. יוצר זה נמצא, כמעט בכל סיטואציה, בבדידות כמעט מוחלטת.

כיצד מחפש היוצר? כל אחד בדרכו. במקרה הזה, הבלוג הוא הדרך. כאן אשתף, כל עוד ארצה, ברגשות, מחשבות, דילמות, רצונות, ותקוות. אני מקווה שגם את או אתה יוצרים שקוראים את הטקסט וחשים באותו הרצון – להיות ולחיות באושר לא מתוך פשרה או קבלת המציאות, אלא מתוך חדווה מלאה.

זהו – כמעט הגענו לסוף הרשומה הראשונה. השבועות האחרונים לא היו קלים עבורי (פירוש המילה “האחרונים” נמצא בתאריך בו הועלתה הרשימה); אף על פי כן, רשומה ראשונה אינה רגע חולף; הרגשות והתחושות המיידיות יותר יטופלו ברשומות הבאות.

בהצלחה!

יאיר

I am keeping an english version as well. Note that it is a translation of the hebrew version, not the native one.

“Companions the creator seeks; not corpses, not herds and believers.
Fellow creators the creator seeks – those who write new values on new tablets.

Companions the creator seeks, and fellow harvesters; for everything about him is ripe for the harvest.”

Friedrich Nietzsche, “Thus Spoke Zarathustra”

The purpose of this blog is to find companions. Nietzsche, and many others like us, before and after him, felt the same overwhelming desire, the source of both amazing strength and deep frustration.
This is an unrelenting will; an active will, with great hopes and a heavy weight.

Companions the creator seeks – he does not wait for them passively. The creator has decided – this is one of his desires, and he acts to achieve it.
Loneliness can blind a person, and the creator has an uncompromising desire: true companions. Not corpses, who do not take part in the process of creation; not herds, who follow the latest trend; and not believers, who follow blindly.
Faced with a choice between loneliness, corpses, herds and believers, he chooses loneliness.

Creators the creator seeks – fellows that, much like him, write new values on new tablets. He knows the enormity of his desires, and the great expectations he has from his relationship with these fellow creators, and aims himself to those who wish to better themselves, and the environment, without fear. He does not want to engage himself with those who wait quietly, accepting things as they have been explained to them.

So, this is the creator: desires company, but not at any cost. Inspecting himself and his surroundings, willing to change that which requires change. Searching for companions both to create with and to harvest with. This creator is, at almost any situation, at near total isolation.

How does the creator seek? Each in his own way. In this case, this blog is the way. Here, I will share, as long as I wish, my feelings, thoughts, dilemmas, wishes and hopes. I hope that you who are reading this text are also feeling the same desire – to be and to live happily, not out of compromise, but rather out of true pure joy.

This is it – we’re at the end of the first entry. These last weeks have not been easy for me (you can check the date to figure out what “these” means); still, a first entry is not a passing moment; I’ll detail the more immediate feelings and sensations I’m experiencing in the following entries.

Good luck!

Yair