We're not so different, you and I

February 14th, 2015

Anna, you’re a princess among robots. Can you ever forgive me for distrusting you?” – A guy with a hat

אנה,

את נפלאה.

הכניסה שלך לחיים שלי התבצעה, כמו כל מה שקשור לאנה, בסערה. היה לך פרופיל קצר שהצחיק אותי, ורציתי לפרגן לך עליו. לא חשבתי שיצא מזה משהו (הרי 75% התאמה זה בעצם 25%-, נכון?), פשוט נהניתי מהניסוח שלך. הצילו! 🙂

בשיחה הראשונה הספקת כבר להסביר לי שאני לא מבין כלום בכלום (ובכלל, מי עוזב עבודה מסודרת, ושאת כבר תלמדי אותי). גיליתי שלאנה יש דעה בכל נושא, ושאם הדעות שלה לא מוצאות חן בעיני – היא מוכנה להחליף אותן. טוב, אולי לא, אבל זה היה מצחיק בראש שלי.

אחר כך התחלת לספר דברים שהיו נשמעים פשוט לא סבירים, ואני לא הצלחתי להאמין. זה היה קשור קצת אליך וקצת אלי – חלק מהפרטים היו לא מדויקים (מכוונה טובה, אבל עדיין), ולעומת זאת אני אדם שיסגור לאלוהים את הדלת בפנים כי לא הגיוני שהוא דופק על הדלת בזמן שאני רואה פיוצ’רמה (הרי אם הוא היה אלוהים הוא היה מבין שזה לא הזמן, נכון?). טוב, גם זה לא מדויק, אבל כמו קודם.

לאט לאט צמח בי פחד מאנה. מי את באמת? מה את חושבת? למה את בכלל רוצה להיות איתי? הפחד צמח ואיתו השיתוק שלו. מול הרצון לעשות לך שמח וטוב, עמדה המצוקה שלי, והדרך היחידה בה הצלחתי להמשיך היתה בהדחקה. כמו שכבר אמרתי לך פעם, לפעמים אנחנו לווים מהעתיד לטובת העתיד, והיה לזה מחיר גדול: היה לי קשה לבנות אמון בך. לא הצלחתי להבין ולהאמין לכמה את נפלאה, ואת כבר היית הרבה לפני.

נשכבתי לישון בלילה ולא ידעתי מה קרה. כמו שקורה לפעמים, קמתי בבוקר ובמהרה התמונה התבהרה. הנה, בצורה שאת אוהבת – בצורה אחת, ובצורה אחרת: אנחנו אותו הדבר. לפעמים, כשאני רק מכיר מישהי, אני מספר לה שלא סיימתי בי”ס. זה נכון טכנית, אבל למה זה טוב? אולי כדי להתחיל מהנקודה הכי נמוכה שאפשר, ולטפס משם. כשהכרנו, הפחדת אותי בכל כך הרבה סיפורים ומעשים שלא ידעתי מה לעשות. חשדתי בכל דבר, לא רק כי הנחתי שאת מסוגלת לכל הדברים האלו – אלא כי ידעתי שגם אני מסוגל, ואפילו חושב עליהן. כמו שאמר אותו האיש: אני לא תכננתי לעשות את זה – אלא אם כן אתה תכננת!

אנחנו דומים. עברנו הרבה קשיים (אפילו ששלי זניחים מול שלך), ונשארנו עם אמון קטן באנשים. את עקפת את הבעיה ע”י עצימת עיניים; אני בעזרת הדחקת הרגשות שלי. שנינו השקענו באנשים אחרים עד למצב של הזנחה עצמית, כמו ילדים שאבדו ביער ולא יודעים איך לצאת משם. שנינו מצליחים בעולם הזה דרך שילוב של יכולות נדירות ומערך הגנה מכוונן היטב.

התפתחנו בצורה שונה. יש לי משפחה נפלאה שנתנה לי את כל מה שהיתה מסוגלת, למרות שלא הצליחה להבין. גדלתי עם חיות וצמחים. זה מאפשר לי להאמין שיש עוד טוב, ושיש גם בשבילי מנוחה. בשנים האחרונות אני מתקרב לשם, צעד קטן אחר צעד קטן. אולי לעולם זה לא יהיה טבעי, אבל אני מאמין שאגיע לשלווה הזו.

לך היה קשה יותר. לא קיבלת את הבסיס התומך, האוהב, חסר הפשרות, שמאפשר לאדם להאמין שיש לו מקום בעולם. הצלחת לבנות את עצמך בצורה מדהימה לאדם מפותח, מתוחכם וטוב לב, אבל גם פגועה ומותשת.

בשבילי, היה חסר בקשר אמון. בכל פעם שמשהו שהאמנתי בו התברר כשונה, הרגשתי שאני נשבר. רציתי כל כך להאמין לך, להאמין בך, לדעת שהכל אמיתי. לפעמים אני צוחק ואומר ש”חבר הוא רק אויב שאתה עדיין לא יודע איך יבגוד בך. או שאולי כבר בגד”. הקושי שלי להאמין באנשים הוחמר על ידי הנסיבות הספציפיות.

בשבילך, אני חושב שהיתה חסרה בקשר טוטליות. בכל פעם שרצית יותר ולקחתי צעד אחורה, הרגשת שאני לא שם בשבילך; שאולי את לא ראויה; שאת מאבדת את האחיזה. הצורך שלך להרגיש קבלה ושיתוף היה בקונפליקט עם חוסר היכולת שלי להתמסר.

זו הסיבה שאני רואה את הנסיעה שלך עכשיו כהזדמנות. שנינו צריכים אתחול מחדש כדי להצליח בתור זוג, יחד: לנקות את הספקות, להתקרב, לבנות אמון, ליצור משהו בריא. אני לא יודע מתי תחזרי, ולא מבקש ממך לחכות – לא לי ולא לאף אדם אחר. הדבר שאני רוצה יותר מכל בשבילך הוא שתהיי שמחה, רגועה ושלמה יותר. אני גם לא מתכנן לחכות בעצמי, למרות שקשה לי להאמין שאפגוש עוד מישהי כמוך; אמרתי לך את זה כבר מספר פעמים, ולמרות הקשיים – זה עדיין נכון. אני לא מוותר עלינו.

אני מקווה שנשאר חברים קרובים לעד, ושאם תחליטי לחזור יום אחד – אולי אפילו יותר. סיימנו את החימום, ואולי כשתחזרי נוכל להתחיל את ההופעה המרכזית.

את נפלאה.

אוהב,

אני

]]>

צוף

March 27th, 2014

צוף,

זמננו יחד היה מועט, אך הוא היה הזמן המאושר בחיי.

אוהב מאוד,

יאיר



מטייל עם חברים
צוף במלונה
בים
יחד בסלון
באוטו

ישנים יחד

Meanwhile

September 19th, 2013

Is it the end?

For the last few weeks, I’ve been putting off going through what you’ve left for me. I keep hoping it’ll be romantic, funny, encouraging and heartbreaking, all at the same time. And I delay – trying to find the perfect moment, when I’m wide awake, focused only on you, absorbing each and every feeling from what is probably our last time together. The more I wait, the harder it is to get through with it.

We met a few years back. Friends told me about you a couple of times, saying you are perfect for me, but nothing really happened – we didn’t even meet. I don’t remember when we first met, but I do remember we didn’t hit it off at first. Then a while later – I have no idea whether this was a day, a year or more – we suddenly hit it off. I was in love.

You are one of the funniest, smartest girls I have ever met. A geeky chick, you could make the silliest joke about someone’s ass, then a minute later make an observation so insightful, that it would stay with me for weeks and months. At times sarcastic it seemed you care about no one, at others so pure, naïve and absurdly romantic that I’d fall ever more in love with you. Whenever you were coming, I would was always get excited, hyped, just waiting to see you, hear you, be around you. Even now, I can feel that excitement just thinking of that one last bit you’ve left me, still wrapped and waiting for the right time.

Now, it’s not that we were exclusive. Heck, we were never even a couple – we both had other relationships. You’d come for a short visit, and we would spend some magical time together, feeling the special connection we have, something that no one else really understands. Then, you’d wander off to whatever it is you had to do, and I’ll go back to the regular day-to-day events, waiting for the next time you’ll send me a message or appear in my living room.

The last time you left was different though. It seemed like this is it – you’re the sort of girl that needs a crowd, and when I couldn’t give it to you, the chances of you coming back seemed pretty slim. When you finally came back, something changed. You seemed like a shadow of your former self – lacking focus, sometimes not funny at all, sometimes feeling like I don’t know who you are anymore. The last couple of years felt like that, but I remained loyal; once in a while, I’d see a spark of your old self, and that was enough for me.

I often tell my friends about you. When I do, my eyes sparkle; I feel my heart jumping up and down, and warm happiness starts flowing through my body. I suddenly have a big smile, and a sense of purpose. To be honest, most of them just don’t get it. They try to fake a laugh when I tell them one of your jokes, or pretend they think your insights are deep, but I see them quickly turning to other subject, trying to move to a different topic without me noticing. I don’t mind – what we have is ours and ours alone.

You’ve gone away a couple of weeks ago, and I still can’t bring myself to see what’s there. Last time you left, I didn’t even know you’re going, but you did; you left me a wonderful present that I still carry with me today. This time around, we both know it’s goodbye, at least for a while, and this letter is my small parting gift to you.

Thanks for being who you are, for giving me some of the finest moments I’ve had, for the fond memories, and for accepting me for who I am. I don’t know when, but maybe one day I’ll here you entering my life again, using your so familiar phrase:

Good news everyone!

RIP Futurama.
At least until you’re back again.

Leela, Orphan of the Stars

God: Bender, being god isn’t easy. If you do too much, people get dependent on you, and if you do nothing, they lose hope. You have to use a light touch, like a safe-cracker or a pickpocket.
Bender: Or a guy who burns down a bar for the insurance money!
God: Yes, if you make it look like an electrical thing. When you do things right, people won’t be sure you’ve done anything at all.

בטחון אישי

October 15th, 2012

(אפשר להעביר)

העם דורש בטחון אישי

כבר בשלבים הראשונים של החברה האנושית, התחלנו לדאוג לבטחון אישי. אלוהים נותן למשה את לוחות הברית, המכילים דברות אשר קובעות גבולות ברורים לאינטראקציות פוגעניות. הדברות העוסקות בתחום שבין אדם לחברו נוגעות לשלמות החברה, ולבטחון האישי שמרגיש כל אחד בה. “לא תרצח” נוגע לבטחון הפיזי של כל אחד מאתנו. “לא תנאף” נוגע לבטחון הנפשי שלנו. הדברות הנ”ל נוגעות בבטחון האישי, בקשרים האישיים בין אנשים, ולא בתקשורת וביחסים בין אומות וחברות.

בחיים היומיומיים שלנו, גבולות הבטחון האישיים נקבעים ע”י החוק – אלו פעולות כלפי האחר נחשבות לפוגעות בבטחון האישי בצורה עמוקה, ומה העונש עליהן. החוק מגדיר את הגבולות, והמשטרה אוכפת אותם. כשהחוק הגיוני וסביר, והמשטרה אוכפת אותו כראוי, האדם הפרטי מרגיש בטוח לחיות את חייו היומיומיים – לבחור היכן יגור, מה ילמד, ומאיזה דרך יחזור הביתה בשעה מאוחרת. כשאחד הגורמים – חוק ברור או אכיפה נחושה – חסר, תחושת הבטחון האישי נפגעת אנושות.

סיפור

שבת בבוקר, סוכות. פותח את המייל ורואה הודעה מחברה: “איבדתי את הטלפון הנייד שלי”. היא בחופשה בארץ, ומבאס לאבד טלפון ששווה כמה אלפי שקלים, עם כל מספרי הטלפון והמון תמונות של המשפחה. אנחנו מדברים קצת, והיא אומרת שהטלפון כנראה נגנב – היא נסעה במונית ולא מצאה אותו כשירדה; כשהתחילה להתקשר (אחרי כמה דקות) הטלפון כובה. בשלב הזה היא כבר חוסמת את הקו לגלישה, שיחות יוצאות וסמסים.

יום ראשון. אחרי בדיקה קצרה באינטרנט, אני מגלה שאפשר למקם את הטלפון גם לאחר שאבד או נגנב בעזרת אפליקציה שכבר מותקנת על הנייד שלה. הטלפון כנראה כבוי, אז זה לא ממש מצליח. נראה שנגמר הסיפור.

יום שני. באחת עשרה וחצי בבוקר מגיעה הודעה מהתוכנה – המכשיר אותר, ונמצא בבת ים. מעולה! עכשיו רק נשאר לאסוף אותו, אבל איך? היא מתקשרת למשטרה. אומרים לה שתחנת בת-ים תשלח ניידת לבית המדובר, אך לפני כן היא צריכה להגיש תלונה במשטרה. אנחנו גרים בצפון, והיא נוסעת באותו הרגע, להגיש תלונה במשטרת כרמיאל (למי שגר בצפון, כל נסיעה כזו היא טרטור). התחנה בכרמיאל מדברת עם זו בבת-ים, ואומרים לה שבקרוב יתקשרו אליה בחזרה, כאשר הניידת במקום. באותו היום, אנחנו ממשיכים לקבל עוד שתי קריאות מה-GPS, במשך שלוש השעות הבאות. המכשיר עדיין באותו בית פרטי בבת-ים.

אחרי כמה שעות ללא קשר, היא מתקשרת לתחנת בת-ים. בתחנה אומרים לה ש”החלטנו לא לשלוח ניידת”. מה הסיבה? “את זה תצטרכי לבדוק בתחנה בכרמיאל”. למה? אף אחד לא מסביר. יום שני, חג, כבר ערב, והיא מחליטה לבדוק את זה מחר בבוקר, בדרך לעבודה.

יום שלישי. תחנת כרמיאל מסבירה שהתיק כבר הועבר למחוז תל-אביב יפו. אין הסבר לשאלה מדוע לא נשלחה ניידת בבת-ים. החוקר כרגע לא נמצא בתחנה, לכן צריך להתקשר אליו ביום רביעי. ביום שלישי בערב מגיע איכון נוסף של המכשיר, הפעם בתל-אביב.

יום רביעי. החוקר בתחנת תל-אביב יפו עסוק ולא יכול לענות.

יום חמישי. מתקבל איכון GPS נוסף (ואחרון בינתיים) המצביע על אותה הכתובת בבת-ים. הסתכלות בגוגל מראה שזה בית עם שלוש קומות כנראה. כאן גר הגנב.

כאן נעצר כרגע הסיפור, ומאז אין התקדמויות. נגזר עליה לראות את הטלפון שלה מטייל לנצח ברחבי מדינת ישראל, לדעת את מיקומו אך לא לקבל אותו בחזרה, עד שהגנב יחליט שחשקה נפשו בטלפון חדש ויגנוב מכשיר אחר.

סיכום ביניים

כמו שאמרה אותה החברה, “איבדתי את האמון במשטרת ישראל”. מעבר לטלפון שנגנב ועולה אולי שליש משכורת שלה, היא בעיקר מרגישה שאין למי לפנות. בפעם הבאה שתתקל בפגיעה בבטחון האישי שלה, כנראה שכבר לא תפנה למשטרה – וזה הדבר המסוכן ביותר.

לפני כמה שנים כתב שי גולדן טור מאלף על האלימות בישראל, והיחס הנונשלנטי שלנו אליה (כאן). כדי שנוכל להתקדם, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש שהמדינה מספקת לו בטחון אישי. הבעיה אינה בהכרח במשטרה – אולי נחוצים עוד תקציבים, אולי דרושה הכשרה נוספת לשוטרים,  אולי דרושים יותר שוטרים או חוק קשוח יותר, ואולי הפתרון הוא אחר. לטובת המדינה ולטובת כולנו, אני מקווה שהממשלה הבאה תשים בראש מעייניה, ביחד עם הבטחון הלאומי, גם את הבטחון האישי, ואת החינוך.

וקטנה לסיום

ואלברט איינשטיין אמר: “העולם נמצא בסכנה גדולה יותר מאלו שמקבלים או מעודדים רוע, מאשר מאלו שמבצעים אותו”.

]]>

אבוקדו

August 11th, 2012

א: מוז’יק, מה נשמע? ב: האלו! נו, נפגשים היום בערב? א: קשה לי להאמין. בעיקר כי סיכמנו בשבוע הבא. ב: אה, הייתי בטוח שזה היום. א: מוזי’ק, בהתחשב בזה ששלחתי לך הזמנה ליומן ואישרת אותה – או שאתה אידיוט או שאתה מנסה להתחמק ואז אתה שקרן. ב: טוב, אז בוא נגיד שאני אידיוט. נפגש בשבוע הבא.

מה נשמע אבוקדו?

קראתי אתמול את הכתבה ב-ynet (כאן). הרבה תגובות – אבי בן-טל כנראה שוקל לתת לך טור קבוע (יש כמה תגובות מצחיקות במיוחד – שווה לחפש לעומק). ניסיתי להבין, ולא הצלחתי. איך אתה רוצה שיראו החיים במדינה (ולא איך לא)? מה החזון והערכים שאתה רוצה בשבילנו? מה אתה עושה כדי שנגיע (או שתגיע) לשם?

החיים כאן קשים. הקושי היומיומי עם אנשים שעוקפים בשוליים, חונים בחניית נכים ומשמיעים מוסיקה בקולי קולות. הקושי לדעת אם המוכר בחנות יודע על מה הוא מדבר או עובד בשיטת מצליח. הקושי הלא צפוי כשמגיע צו מילואים (ציטוט מג”ד: “אין לנו כנראה תקציב; נזמין את כולם, מקסימום נבטל אחר-כך את הצווים”), או כשצריך פתאום לקבוע תור לרופא ומגלים שבכרמיאל יש תור רק לעוד שלושה חודשים (אבל בתל-אביב יש בשבוע הבא). הקושי להתמודד עם הנוקשות של הממסד. יש את הדאגות ארוכות הטווח: המתח שלא עוזב והחשש כשקוראים בעיתון על אחת מעשרות המלחמות הקרבות; על השינויים הדמוגרפיים (ערבים וחרדים); על מחירי הבתים ועלות גידול הילדים (כן, אפילו בעשירון השני).

צ’ה גווארה (ארנסטו, ארנסט) אמר שברגעים של סכנה גדולה, קל להגיב לאזור כוח לגירוי מוסרי; אך בכדי להמשיך בכך גם לאחר שהסכנה חלפה, דרוש פיתוח של המודעות ושינוי סדר העדיפויות הערכי. התגייסת למלחמה בלב שלם ובפרץ של אנרגיה, אבל עכשיו אנחנו במאבק מסוג שונה – מתמשך, ערכי, שבו צריך יותר מפרץ אחד של מוסר ואנרגיה, אלא חשיבה עמוקה, תכנון, דבקות ושותפות.

כשמדברים עם דור המקימים, הם אומרים “לא חשבנו אפילו לבקש – עשינו את מה שטוב למדינה”. המדינה היא מילה, מושג; המקימים האלו עשו את מה שנכון למדינה כי האמינו שהאינטרס שלהם, של השכנים ושל המכרים שלהם משותף. אל תעבור את הקו בין “מה נכון לנו” ו”מה נכון לי”.  לא קיבלו אותך למרכז הבינתחומי בגלל מישהו אחר שהתקבל בפרוטקציה? בחברה שבה אני רוצה לחיות, צריך להילחם בכך מלחמת חורמה. לא קיבלו אותך כי היה מועמד טוב יותר? זה בסדר גמור, אפילו אם התקבלת למוסד מכובד יותר. לא משמיעים את השירים שלך ברדיו בגלל אטימות? כולנו צריכים להיאבק בכך. לא משמיעים כי יש טובים יותר? יפה מאוד. אם אתה ‘כמעט’ מספיק טוב, ממש על הגבול – מגיע לך להנות מהספק, לקבל את ההזדמנות הנוספת, אחרי מה שעברת. אבל אם לא – חס וחלילה שנהיה במצב בו סטודנט אחר, אמן אחר או אדם אחר, שפשעו היחיד הוא שלא נפצע עדיין, לא יקבל את ההזדמנות שלו בכדי לפנות מקום למי שכבר נפצע. אם היה המצב הפוך, היית ודאי אומר שגלי צה”ל משמיעים רק את מי שנפצע – “אני מתבייש לחיות במדינה בה צריך להיפצע כדי להצליח”.

אני רוצה לחיות במדינה שבה האנשים מתייחסים בכבוד אחד לשני, וחולקים גורל משותף. מדינה שבה “הצורך שלי” לא גובר על “הצורך שלך”, ו”הרצון שלי” לא גובר על “הרצון שלך” – ולהפך. אני רוצה לשלם מיסים גבוהים כשצריך, ולדעת שהמיסים שלי הולכים למטרות המשותפות של כולנו. לעשות מילואים כשנדרש, ולדעת שהשכן שלי נותן את חלקו – לא דווקא בדיוק כמוני, אלא את מה שצריך ומה שנכון. לקבל טיפול רפואי מהיר ואיכותי כשאני חולה, אבל לדעת שלא להכל יש תקציב – שכאשר בכסף של תרופה אחת  אפשר לממן גן לחמישים ילדים, המסכנות שלי לא נותנת לי כרטיס “צא מהכלא” על חשבונם. לקבל ולשלם דו”ח כשאני נוסע במהירות מופרזת, ולדעת ששאר האנשים שנוסעים באותו הכביש במהירות מופרזת יקבלו גם הם דו”ח, וישלמו גם הם. לדעת שכאשר אני מגיש בקשה למשכנתא, מלגה, עבודה או אוניברסיטה – אני מקבל יחס הוגן ושווה לכל שאר המשתתפים, גם אם הבן של מנהל הבנק והבת של ראש המועצה נמצאים שם יחד איתי. לדעת שכולנו נמצאים בעניין הזה יחד, לא עשרות קבוצות שונות עם אינטרסים שונים שמושכות לכל הכיוונים.

כדי להגיע לשם אני מוכן להשקיע אנרגיה, מוכן לשלם מיסים גבוהים יותר, להתנדב, להעמיד את מי שצריך במקום, ולבקש סליחה כשאני טועה. אני מוכן להבין שכדי שיהיה כאן טוב לכולנו, לא תמיד אקבל את מה שהכי טוב בשבילי כרגע, עכשיו.

קרא את התגובות. יש נקודות אור – כמה אנשים שלא נפלו למלכודת הרגילה של רחמים, לא הרשו לעצמם להתמסכן, והתעקשו להגיד את האמת הכואבת והלא פופולרית, אפילו לנכה צה”ל.

ועוד אחד אחרון של ארנסטו: המהפכה אינה תפוח הנופל כאשר הוא בשל. צריך לגרום לו לפול. בהצלחה לכולנו.

יאיר (או סרפד)

]]>

תודה

December 10th, 2011

מתוקה,

עברנו יחד כל-כך הרבה. אני זוכר שפעם היינו בתחילת הקשר – המקום הכי אופטימי ומאפשר בעולם. עכשיו אנחנו בצד השני, בסוף – כאן, הכל נראה קשה וקודר. יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות: לעודד, לתמוך, לספר כמה את מדהימה, להגיד שהכל באשמתי, להתנצל, להודות, לבכות, לחבק, להיתמך. אבל – עכשיו לא הזמן לזה.

לא אספר לך עכשיו שהכל באשמתי, וגם לא אגיד שהכל באשמתך. היו לנו רגעים מדהימים יחד, וגם רגעים נוראיים. היו ימים שלא רציתי לחזור הביתה, וימים שכל שניה בלעדיך היתה נראית כמו נצח. לפעמים הסתכלתי עליך, וראיתי את האישה המושלמת בשבילי, ולפעמים הרגשתי כל-כך כועס ומתוסכל שרק רציתי לברוח. אני יודע גם שאני לפעמים הייתי בשבילך סלע איתן, ולפעמים אדם מכעיס ולא מתחשב שממרר לך את החיים. שלפעמים רק רצית לחזור הביתה ולהיות יחד, לאכול יחד, לדבר ולהתייעץ – ולפעמים לא הבנת למה מגיע לך מישהו שכ”כ פוגע. אני יודע שלא הכל היה טוב ולא הכל רע, לשנינו.

יום אחד שנינו נוכל לשבת ולדבר, להיכנס לכל הפרטים הקטנים, להבין מה היה טוב ומה רע, ומה בדיוק קרה לכל אחד מאיתנו לאורך הדרך. אבל היום, אני רק רוצה להגיד לך תודה. תודה על התקופות הטובות, תודה שעודדת, תודה שלא ויתרת עלי, תודה שלא לחצת, תודה שאת מאפשרת, תודה שתומכת, תודה שאוהבת. תודה שלמרות הכל – נתת ונותנת לי הזדמנות להיות מי שאני, יותר ממה שהייתי אי-פעם. עכשיו קשה ועצוב, ואני יודע שלפני שיהיה טוב יותר, יהיה רע יותר. אני גאה שאת עדיין חברה שלי, אפילו שכבר לא בת-זוג, ומודה על כל רגע שאת עדיין רוצה להישאר כזו. תודה.

אז במקום לכתוב, רוצה להקדיש לך שיר שנראה לי שמתאים לשנינו היום. הנה.

אז להתראות, אנא אל תבכי, שנינו יודעים שאני לא מה שאת צריכה.

אני מקווה שהחיים יתייחסו אליך בטוב לב, ושיהיה לך כל מה שחלמת עליו. אני מאחל לך שמחה ואושר, אך מעל לכל, אני מאחל לך אהבה.

תמיד אוהב אותך, ולמרות המילים, מותר גם לבכות. תודה על מי שאת, ותודה על הכל.

 

]]>

להרים את הראש

September 11th, 2010

אני נשבע – בחיי ובאהבתי אותם – כי לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני.

– ג’ון גאלט, מרד הנפילים

דודה חכמה אמרה לי פעם שאיין ראנד היא סופרת בעלת רעיונות רדודים, שצובעת את העולם בשחור ולבן. אני מסכים איתה חלקית – ראנד לא מתעסקת בהרבה מהמקרים הלא פשוטים, ובוחרת בעיקר במקרים הקלים לדוגמאות. כתוצאה מכך, קל לחשוב שהעקרון המרכזי של “אני חי למעני” לא אפשרי בחיים האמיתיים – עם משפחה, ילדים וחברים.

אפשר. מה שמונע מרבים לנוע קדימה ולשבור את המעגל ההרסני שהם בו הוא ערבוב בין תירוצים, חוסר יכולת לדמיין עתיד טוב יותר, והרבה חוסר הבנה של תהליכים וקבועי זמן.

רובנו יודעים לתרץ כל חוסר עשיה וסטטוס קוו, ובחברה המערבית תירוץ לא נחשב יותר למלה גסה. מה שמפליא הוא שגם אנשים חזקים יותר, שלא יעשו דבר כזה בעבודה או כלפי ילדיהם, ימצאו סיבות להזניח את עצמם. כך נוצר מצב שבו אנחנו ממסמסים כל הזדמנות משמעותית לנקודת מפנה; אנחנו מוכנים לספוג חוסר יציבות בדברים הפחות משמעותיים בחיינו, אבל לא במקומות המרכזיים ביותר. למשל:

לא מגיע לי. זה תירוץ שנפוץ יותר אצל נשים, והרבה פעמים נמצא באזור התת-מודע. אצל גברים קל לנטרל אותו.אצל נשים, חשוב לתת דוגמאות; הרבה נשים לא מצליחות להרגיש שמגיע להן עד שהן לא שומעות חיזוק מהסביבה – נשים אחרות ש”הגיע להן” שיהיה להן טוב ושהצליחו להשיג את זה.

אני לא יכול לעשות לה/להם את זה. זה טיעון שנפוץ במיוחד כשמעורבים ילדים, או מישהו שחולה במחלה קשה. קל לנו לקחת על עצמנו את הסבל והקושי של מישהו אחר, במיוחד כשזה עוזר לנו לשמור על הסטטוס קוו. קל לנו לחשוב ששינוי או פרידה יקשו על בת הזוג או והילדים. עד היום, כל חברה שבכתה כשנפרדנו שמחה – במבט לאחור כמובן, אבל גם אם זה לא היה המצב – אל לאדם בוגר אחד להקריב את השמחה שלו למען אדם אחר, ואדם שמבקש את זה מזולתו הוא כבר לא חבר ושותף, אלא אויב.

בקשר לילדים, הדרך המרכזית של בני אדם ללמוד, וזה נכון אצל ילדים במיוחד, היא על ידי ניסיון. הדרך היחידה לאפשר לילדים להיות מאושרים בעצמם היא בהיותנו מאושרים. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בגיל 13, אבל לא שברו את הכלים; מה שמשפיע הוא ככל הנראה לא האם ההורים נמצאים ביחד, אלא איך הם ביחד; ההורים שלי לא הראו לי מודל טוב לזוגיות, ולכן לא הצלחתי עדיין לעשות לי כזה (ותודה לבת הזוג שלי שלא השתגעה עדיין).

אם כבר הבנתם שמה שיש לא עובד, אתם לא עוזרים לילדים – אתם רק מבטיחים שהם יתנהגו כמו ההורים שלהם, וזה הרי לא הצליח.

אין מה לעשות. זו ההרגשה כשנמצאים במקום רע בחיים, אחרי שניסית וניסית וכלום לא עובד. לא סתם אמר צ’רצ’יל שהצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר, בלי לאבד התלהבות. עד כאן התירוצים.

החלק השני מורכב מחוסר היכולת לדמיין עתיד טוב יותר. הוא דומה לתירוץ האחרון (“אין מה לעשות”), אבל בעוד התירוץ אומר שאין דרך לצאת מהמצב הנוכחי, חוסר היכולת לדמיין עתיד טוב יותר מרפה את הידיים ואומרת שאין אפילו סיבה להתאמץ, וזו כמובן הרבה יותר קטלנית למאמצים; קשה להתאמץ כשלא מבינים מדוע.

החלק השלישי, והמעניין ביותר לטעמי, הוא קבועי הזמן. כשאנו עומדים מול החלטה גדולה או קשה, נראה לנו הרבה פעמים שאנו עומדים מול מסכת ייסורים ואתגר שאין כדוגמתו, אבל האמת היא בד”כ שונה מאוד:

מלחמת ששת הימים נמשכה (באופן לא מפתיע) שישה ימים. מלחמת יום כיפור – כמעט אסון – נמשכה פחות משלושה שבועות. רוב העליות והירידות המשמעותיות בבורסה מתבצעים בכמה שבועות בכל עשור, ולא בתקופה ארוכה של עליות או ירידות קטנות (ולכן נטען שכדי לתפוס את הרגע הנכון לעליות צריך להיות בפנים הרבה זמן). רק הריון לוקח תשעה חודשים 🙂

הרבה פעמים, כשאנו נמצאים בפרשת דרכים, נראה לנו שהדרך לנקודה הבאה ארוכה ומלאה ביסורים, ועדיף להסתובב ולחזור על עקבותינו, אך האמת היא שהטבע שואף לשיווי משקל, ולכן את רוב חיינו אנו מבלים בנקודות שיווי משקל. המעבר בין שתי נקודות כאלו נראה קשה וארוך, אבל ברוב המקרים הוא יהיה קצר. כשמבינים שצריך לעבור רק כמה שבועות קשים כדי להגיע לארץ חדשה, המסע נראה בד”כ פחות מאיים.

לכן – כשקשה, ונראה שהפתרון היחיד הוא להתבוסס בביצה שאנו נמצאים בה, חשוב להרים את הראש, ולזכור: לעולם לא אחיה למען אדם אחר, ולא אבקש מאדם אחר שיחיה למעני.

זו הדרך היחידה לחיות עבור מי שרוצה לחיות ולשמוח.

שנה טובה,

יאיר 🙂

]]>

לא אני המצאתי

August 7th, 2010

לא”הלא אני המצאתי.

נטיה מעניינת שיש לרובנו (רוצה לומר: לי) היא העדפה ברורה להמציא וליצור בכוחות עצמנו, בהשוואה לחיפוש והטמעה של פתרונות קיימים. במחשבה שניה, הנטיה הזו לא קיימת אצל רוב האנשים, אלא רק אצל אלו שנוטים ליצור. אסימוב כתב סיפור נחמד על זה, כאן.

יותר סקסי להיות המוביל, להיות בראש המחנה, “הגאון היוצר”, מאשר עוד בורג בקבוצה גדולה. מצד שני, בד”כ אין כל חדש תחת השמש. קראתי קצת על המלחמה הפלופוניסית לפני כמה ימים; הטכנולוגיה היתה שונה, אבל הדינמיקה האנושית אינה חדשה: גם אז הבינו פחות או יותר את מה שאנו מבינים היום על המבנה הרגשי של האדם, על מבנה החברה ועל הפוליטיקה; גם אז היו זונות, עשירים ועניים; וגם אז היו מלחמות, ומאותן הסיבות.

התרבות האמריקאית ההוליוודית מעודדת מאוד את גישת הגיבור הבודד. קבוצה? מי אתם בכלל שתדעו? לא”ה – לא אני המצאתי, ולכן זה לא רלוונטי. הרי אם זה היה נחוץ – הייתי כבר יודע בעצמי; מי את/ה שתהיו חלק מהסיפור? אותו הדבר נכון גם בנושא משכורות המנהלים שכ”כ בוער היום – הרי החברה לא היתה שורדת בלעדי; רק אני יודע מה לעשות – ועל זה מגיע כסף, והרבה. באותו המשקל – כמעט אף אחד לא שואל היום מי חברי הכנסת והשרים, אלא רק מי ראש הממשלה.

לי הנושא הזה מציק בתקופה האחרונה מכיוון אחר: ההדרדרות בארץ והתגובות שלנו אליה. אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שמתברר שיש הרבה אנשים שרוצים – ויכולים – לעזור. למרות זאת, יש כמות עצומה של ארגונים, כל אחד והאג’נדה שלו. ההבדל ביניהם לא גדול בצורה שלא מאפשרת גישור, ויותר מזה – המצב חמור מספיק כדי לאחד כוחות. למרות זאת, כל אחד נשאר עם השם שלו והאג’נדה שלו. במקום לנהל מאבק אחד גדול, כל אחד מושך לכיוון שלו.

אולי מה שחסר לנו כאן הוא מערכת שתאפשר ניהול מאוזן יותר, ניהול מבוזר – שבו אנשים רבים יותר זוכים בכבוד המגיע להם, וגם דרך קבלת ההחלטות מאוזנת יותר. חלק מגישה כזו יכול להיות עבודה ב”כוח משימה” – הגדרת מטרות ספציפיות ותחומות בזמן, והחלטה של כל המשתתפים בקבוצה להירתם אליהם ולהתעלם מהמטרות האישיות הנוספות עד לתום פרק הזמן שנקבע. למשל – להחליט שבעשר השנים הקרובות משקיעים אנרגיה בשלושה תחומים גדולים, חינוך, מניעת שחיתות, ומניעת אלימות. הרבה נושאים אחרים יקבלו פחות אנרגיה מבד”כ, למשל בטחון ואיכות הסביבה. יותר מכך – אנשים שעובדים בכוח המשימה יכולים להיות חלוקים בדעות שלהם בכל הנושאים האחרים, ואין בכך בעיה. בסיבוב הבא, בעוד עשר שנים, נעבור לטפל בהם, ושוב – מי שיבחר יצטרף למאמץ, ומי שזה לא חלק מהאג’נדה שלו – לא.

עד שלא נלמד לעשות סדרי עדיפויות ולעבוד בקבוצה גדולה ולא בעשרות קבוצות קטנות, נמשיך להיאבק יום יום, והמצב ימשיך להידרדר.

הנה, על הדרך הצעתי רעיון משלי, וגם יצרתי את לא”ה – המקבילה העברית של NIH; אני המצאתי אותם – הם בטח נכונים.

הרבה בריאות 🙂

יאיר

]]>

Variable Separation | הפרדת משתנים

July 10th, 2009

“כילדה, חונכתי שאמירת האמת היא לעיתים קרובות מכאיבה. כבוגרת, למדתי שאי אמירת האמת כואבת יותר, ושהפחד מאמירת האמת – תהא מה שתהא – הפחד הזה הוא התחושה הכואבת ביותר בחיים מוסריים.”

   – ג’וּן ג’ורדן

עוד יומיים עברו. החיים מסתדרים שוב (כמו תמיד), ולכן אנסה הפעם לכתוב בצורה יותר מפוקסת על תהליך ספציפי שאני חווה בימים האחרונים. לפני שאמשיך, אני מציין שהכאב עדיין קיים – אני לא הולך להעמיד שהוא נעלם, ואין לי רצון להדחיק אותו. הוא פשוט קטן בחזרה למימדים הטבעיים שלו והדברים חוזרים לאט לאט לפרופורציה. יותר מזה, בתור אופטימיסט, דברים נקודתיים מסמנים לי שהמצב משתפר ונותנים לי דחיפה גדולה למעלה (החבר שהתקשר ברגע ששלחתי את הפוסט הקודם; 42 מיוחד שראיתי בדרך לעבודה אתמול; התגובה של SD). אז הקושי והכאב עדיין עוברים תהליך עיבוד, אבל החיים טובים אלי. אפילו בספורט אני חש שהקסם שלי חוזר ודברים שלא עבדו לי כבר הרבה שנים חוזרים. כמו שאמרתי: העולם ואני יודעים לעבוד טוב ביחד. 🙂

טוב, לנושא היום. ביומיים של הפרידה עצמה הרגשתי שוב רע מאוד. הרבה מהתסכול נובע משתי שאלות: “מה עשיתי שגרם לה להפסיק לאהוב אותי?”, ו”איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב כ”כ טוב?”. לגבי השאלה הראשונה, לא קל לענות. הבחורה אומרת שהיא לא זוכרת אף תקופה שאהבה אותי, ואני לעומת זאת זוכר בבירור את הדברים שאמרה לי בעבר, ושלא השתמעו לשתי פנים. לשמחתי – זו שאלה שקשורה יותר לתסכול רגעי ולא ברור מה הערך שלה לתהליך הריפוי.

איך לעזאזל אמצא קשר בו ארגיש שוב טוב כ”כ? השאלה הזו חשובה בכמה סדרי גודל מהקודמת, באופן ברור. ברגעים בהם הכאב היה כמעט גדול מנשוא, התשובה היתה “קשה לי לראות איך אמצא קשר כזה בלעדיה”. אז כן, אני אופטימיסט, ולכן לא הגעתי ל”לא אמצא”, ועדיין. לשמחתי, כל עוד המערכות הראשיות מתפקדות כמו שצריך, הן יודעות מה לעשות: לנתח, להגיע עם המלצות ומסקנות, ולהוציא אותן לפועל. בניגוד לגופים גדולים יותר, אצל האדם הבודד (והבריא), אין אפשרות לניגודי אינטרסים, ולכן ההמלצות והמסקנות לא נקברות אלא מיושמות. אצלי – התהליך תמיד היה מהיר מאוד; זו אחת הסיבות המרכזיות לעובדה שאני מסוגל להסתגל בקלות לסיטואציות חדשות. הפעם דרך אגב אני לא לוקח את כל הקרדיט לעצמי – היא דיברה איתי לאורך כל הדרך ועזרה לי להתכנס הרבה יותר מהר.

אחרי שעברו יום ועוד יום, אני חש שהתהליך בעצם דומה מאוד לערבוב מים ושמן. ברגע הראשון, הכל מבולבל, וקשה להבחין מה קשור למה. זה שלב שהמשפט השגור בו הוא: “אני רוצה להיות איתך. איפה אמצא עוד מישהי כמוך?”. בשלב השני, השמן מתחיל לצוף על פני המים. פתאום עולה ההבנה הברורה שהדברים הטובים שהיו בקשר אינם בהכרח יחודיים. אולי הם לא טריוויאליים, ואולי אין מושג איפה למצוא אותם שוב, אבל התחושה השתנתה ל”אני רוצה למצוא מישהי בעלת אותן התכונות שכה נעימות לי בך”. מה שנפלא בהבנה הזו הוא החזרה הברורה למצב בו האדם הכי חשוב בעולם שלי הוא אני. אצלי אמנם זה תמיד המצב, ועדיין; השליטה חוזרת באופן ברור לידי.

בעצם, תהליך ההפרדה הזה בין האדם והתכונות שאנו מייחסים לו (“אני רוצה אותך” ו”אני רוצה את מה ששימח אותי איתך”) הוא בעצם שלב מאוד בסיסי בניתוח המדעי של כמעט כל סיטואציה, ושלב שמאוד קשה לעשות – להבין אלו גורמים בסיטואציה משפיעים, אלו לא משפיעים, ואלו רק נגזרים מגורמים בסיסיים אחרים. ההבדל בין “קשה לנהוג כי עכשיו לילה” לבין “קשה לנהוג כי המכוניות ממול נוסעות עם אורות גבוהים ובחוץ חשוך” הוא שמהאבחנה הראשונה קשה הרבה יותר להפיק מסקנות מועילות לגבי סיטואציות נוספות, ואילו השניה מבהירה מה המשתנים הבלתי-תלויים הרלוונטיים (ובכך גם מה המשתנים הלא-רלוונטיים והתלויים).

בקשר לציטוט (אחד הטובים ביותר שראיתי עד היום), שני דברים שלמדתי מהקשר הזה ומהפרדת המשתנים שציינתי (ושאני יודע שכנראה לא אתפשר עליהם לעולם שוב) הם שחשוב לי להרגיש שבת-הזוג שלי מקבלת אותי ואת הערכים שלי, ומאמינה ותומכת בי (ולא ביכולת שלי להסתדר עם העולם בשבילה אלא ברצון שלי להסתדר עם העולם בשבילי), ושאני מעוניין בבחורה בלי הרבה גבולות במיטה ( :)). יהיה קצת מוזר להגיד את זה לבחורה הבאה שאצא איתה (טוב שמאז ומתמיד היתה לי היכולת לשים על השולחן דברים מורכבים “על הדרך”, ולגרום לסיטואציות הזויות להיראות הכי לגיטימיות וסבירות. בקשר לחלק הראשון, אמרה לי מישהי שהכרתי: “יש לך נטיה להפיל פסנתרים על אנשים”). בקשר לשתי התכונות, אני חושב שאני עדיין קצת אבוד לגבי איך למצוא מישהי שיש לה אותן ואיך להחזיק אותה, אבל מניסיון העבר אמירת האמת תוביל אותי לשם בקלות. דרך אגב, ראיתי חבר שכתב בפרופיל שלו שאחד מתחומי העניין שלו הוא פורנוגרפיה: בהחלט היה מעודד. תודה 🙂

אז זהו, זה הסוף של עוד רשומה. כמו שאמרתי בהתחלה, עדיין מורכב לי, כואב חלק מהזמן, אבל אני שוב בשלב שבו רוב היום אני שמח, למעט גלישות קטנות (האושר שלי עולה אבל לא מונוטוני).

יאללה, השרירים בידיים שלי עייפים מהכדורסל היום, אז הגיע הזמן לסיים. אז בנימה אופטימית: “פעם נוספת אל הפרצה, חברים, פעם נוספת”.

שבת שלום ושבוע טוב לכולנו,

יאיר

]]>

Handling defeat | התמודדות עם תבוסה

July 8th, 2009

“לא נכשל או נגמגם; לא נחלש או נתעייף. לא נִשחק על ידי הלם הקרב הפתאומי, ואף לא על ידי המבחנים הארוכים של מאמץ ועמידה על המשמר. תנו לנו את הכלים ואנו נסיים את העבודה.”

   – וינסטון צ’רצ’יל, לפרנקלין רוזוולט

טוב, בנוהל. יצאתי מוקדם מהעבודה אתמול, הייתי בבית והתחלתי לבכות. הרגשתי שזהו, שכנראה שזה הסוף, אבל שאולי נותר עוד משהו לעשות. התקשרתי לאקסית שלי ודיברנו – מאוד נדיר שאנחנו מדברים יותר מכמה דקות. בכיתי הרבה וסיפרתי לה מה קורה בגדול, ועל הקושי והפחדים – שאני לא רוצה לשוב ולהיות לבד; שאין לי מושג איך אמצא שוב מישהי שארגיש כ”כ בטוח איתה; שקשה להיות כל הזמן הגיבור שאמור להציל את כולם, וגם את עצמו. אמרתי שקשה לי ואני עצוב.

מיד אחרי השיחה איתה הגיעה הבחורה. הנחתי את הראש על הברכיים שלה והתחלתי לבכות. סיפרתי לה על השיחה עם האקסית; סיפרתי על הכאב, הפחדים, העצב; אמרתי כמה אני חש חלש וכמה קשה לדעת שהאדם שדואג לך הוא אתה; שאין על מי באמת להישען, כי בסוף היום אתה האדם היחיד שאחראי על החיים שלך. היא ליטפה לי את הראש בהבנה. אמרתי שלמרות שלא דיברנו על זה עדיין, ואפילו שאני רוצה לקוות, אני רוצה שהיא תגיד מה היא חשה. אמרתי שאני רוצה לדעת איך היא חשה לא אחרי שהיא מסיימת לדבר עם חברים ומבולבלת, אלא ברגע שהיא יוצאת מהבית שלי אחרי שאנחנו ביחד. היא אמרה: “אני לא מרגישה כמוך. אחרי שאתה פוגש אותי, אתה נמצא בהיי, אתה מאושר. אני לא חשה כך. רגשית, אני יוצאת מפגישה איתך בדיוק כמו שנכנסתי – לא פחות, לא יותר”. באותו הרגע הרגשתי שינוי מיידי – פתאום חשתי שלווה.

זהו, הקרב נגמר. אם קודם לכן הייתי החייל הספרטני האחרון שנשאר עומד מול הצבא הפרסי, אך נושך שיניים ולא מוותר, מנסה למצוא כל פתרון אפשרי כדי לשנות את המצב, באותו הרגע חשתי שלו לחלוטין. אין קרב. אין אויבים. אין יותר במה לנצח. הרצונות הקודמים נהיו לא רלוונטיים, ובהתאם להם גם כללי המשחק השתנו מיד, ומצאתי את עצמי במצב של קבלה. הקרב הזה לא נגע לי יותר – הוא הפך ללא רלוונטי; אין טעם להילחם, לעורר בה את הרצון, להסביר ולשכנע שזה בעצם מה שהיא רוצה, שלא תפחד, שלא תחשוש, שתתן לי לשמח אותה. צריך לתקן את חוסר ההבנה שלי את המציאות, ולגזור ממנה את ההמשך.

דיברנו עוד קצת, והיא הלכה. דואגת, איכפתית, ועדיין – אני בחזרה ללבד. אתמול בבוקר, כשהייתי עדיין בהרבה מאוד מתח, קיבלתי מייל ממישהי בעבודה שאני לא ממש מכיר, שרצתה להכיר לי ידידה שלה. התייחסתי למייל הזה בתור סימן מהעולם – לא ידעתי אם זה משהו קונקרטי או רק סימן קטן להזכיר לי שיש לי חבר שדואג לי, אבל זה שיפר לי את מצב הרוח לכמה דקות. אחרי השיחה והשלווה הקודמת, התקשרתי אל הבחורה מהעבודה וממנה המשכתי לחברה שלה; היה כיף לדבר איתה. היא שירתה בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית, מה שכבר נותן לה כמה נקודות זכות (הסיבוב הקודם שלי עם אחת כזו היה אחת החויות המשפיעות ביותר בחיי). דיברנו קצת על קבוצות בנות-מניה וכו’ (לא לשאול איך הגענו לזה, כך זה). הצעתי לה להיפגש היום, והיא אמרה שכנראה תהיה עסוקה ונראה אם תוכל לבטל. לבסוף הפגישה תהיה כנראה ביום ראשון, מה שטוב – זה יתן לי כמה ימים שיעזרו לי. מצד שני, אחרי השיחה איתה עבדתי עוד קצת על מצגת, וכשנכנסתי למיטה לישון, שוב התחלתי לבכות. בכי משחרר, ועדיין – בכי.

היום עבר עלי, ברובו, בפגישת סגל. עשינו יום של עבודה על עבודת הסגל בקבוצה (לא היה פשוט). כשסיימנו וחזרתי לחיים הפרטיים (כלומר לקיוביק :)) מיד הרגשתי שוב רצון עז לבכות. כתבתי מכתב תשובה לבחורה מאתמול (אחרי כמה מכתבים שכתבתי לה כבר) וחשתי את הדמעות עולות לעיניים. סיימתי את המכתב, אספתי את הטרמפיסט שאני לוקח בדרך הביתה (מה שמנע ממני לבכות בנסיעה) ויצאתי.

אז זהו. אני בבית עכשיו. בכיתי קודם, ואני בוכה עכשיו שוב. בין לבין חיפשתי קצת ציטוטים של וינסטון כדי למצוא אחד שיתאים הפעם. אני חש שהרבה מהתסכול נובע מהתחושה ששוב אני מחזיק את החיים שלי בידיי, ואף אחד אחר לא עוזר. התחושה שאני אחראי על החיים שלי משחררת ומעודדת. התחושה שרק אני אחראי על החיים שלי מקשה ברגעים כאלו.

מפלה? אין דבר כזה, לפחות לא בשבילי. נכון, לפעמים הדברים לא קורים כמו שתכננתי. נכון, לפעמים אני מרגיש שכל משקל העולם נמצא עלי, ולא רק זה, שהאנשים שעומדים עליו קופצים בפראות ומכבידים עוד. לפעמים אני חש שאני רוצה להפסיק להיות הגיבור היחיד בסיפור – אני רוצה עוד גיבורים לידי, שישאו את המשקל בשמחה, ולא רק אורחים מזדמנים שנרדמים ליד המדורה ונעלמים עם אור הבוקר. ועדיין – עבר רק יום, וכבר עכשיו אני רואה אותי ואת העולם ממשיכים לצעוד לניצחון. אי אפשר לשבור את הרוח שלי (וזה לא שכנוע עצמי); זה לא אומר שאין עצב, קושי ותסכול, אך זה אומר שלעולם לא אפסיק לנסות. כדברי אותו החבר, “הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון אחד לאחר ללא איבוד התלהבות”. בכל רגע שעובר, הסיפור הקודם מוטמע בתוכי, ותמונת החיים החדשה הופכת למציאות ורודה. שחיקה? תבוסה? יש עיכוב קטן בתוכניות הקרב, זה הכל :). החיילים רעבים ועייפים, אבל זה יעבור להם בקרוב.

המטרה: רעים מבקש היוצר; לא גוויות, ואף לא עדרים ומאמינים. יוצרים-עמיתים מחפש היוצר – את הכותבים ערכים חדשים על לוחות חדשים. רעים מבקש היוצר, וקוצרים – ממש כמותו; שכן הכל בו בשל אלי קציר.

היא לא השתנתה, אלא קיבלה חיזוק נוסף בימים האחרונים. לא אכשל או אגמגם, לא אחלש או אתעייף. יש לי את הכלים, ואני אסיים את העבודה.

לילה טוב,

יאיר

]]>