אבוקדו

א: מוז’יק, מה נשמע?
ב: האלו! נו, נפגשים היום בערב?
א: קשה לי להאמין. בעיקר כי סיכמנו בשבוע הבא.
ב: אה, הייתי בטוח שזה היום.
א: מוזי’ק, בהתחשב בזה ששלחתי לך הזמנה ליומן ואישרת אותה – או שאתה אידיוט או שאתה מנסה להתחמק ואז אתה שקרן.
ב: טוב, אז בוא נגיד שאני אידיוט. נפגש בשבוע הבא.

מה נשמע אבוקדו?

קראתי אתמול את הכתבה ב-ynet (כאן). הרבה תגובות – אבי בן-טל כנראה שוקל לתת לך טור קבוע (יש כמה תגובות מצחיקות במיוחד – שווה לחפש לעומק). ניסיתי להבין, ולא הצלחתי. איך אתה רוצה שיראו החיים במדינה (ולא איך לא)? מה החזון והערכים שאתה רוצה בשבילנו? מה אתה עושה כדי שנגיע (או שתגיע) לשם?

החיים כאן קשים.
הקושי היומיומי עם אנשים שעוקפים בשוליים, חונים בחניית נכים ומשמיעים מוסיקה בקולי קולות. הקושי לדעת אם המוכר בחנות יודע על מה הוא מדבר או עובד בשיטת מצליח.
הקושי הלא צפוי כשמגיע צו מילואים (ציטוט מג”ד: “אין לנו כנראה תקציב; נזמין את כולם, מקסימום נבטל אחר-כך את הצווים”), או כשצריך פתאום לקבוע תור לרופא ומגלים שבכרמיאל יש תור רק לעוד שלושה חודשים (אבל בתל-אביב יש בשבוע הבא). הקושי להתמודד עם הנוקשות של הממסד.
יש את הדאגות ארוכות הטווח: המתח שלא עוזב והחשש כשקוראים בעיתון על אחת מעשרות המלחמות הקרבות; על השינויים הדמוגרפיים (ערבים וחרדים); על מחירי הבתים ועלות גידול הילדים (כן, אפילו בעשירון השני).

צ’ה גווארה (ארנסטו, ארנסט) אמר שברגעים של סכנה גדולה, קל להגיב לאזור כוח לגירוי מוסרי; אך בכדי להמשיך בכך גם לאחר שהסכנה חלפה, דרוש פיתוח של המודעות ושינוי סדר העדיפויות הערכי. התגייסת למלחמה בלב שלם ובפרץ של אנרגיה, אבל עכשיו אנחנו במאבק מסוג שונה – מתמשך, ערכי, שבו צריך יותר מפרץ אחד של מוסר ואנרגיה, אלא חשיבה עמוקה, תכנון, דבקות ושותפות.

כשמדברים עם דור המקימים, הם אומרים “לא חשבנו אפילו לבקש – עשינו את מה שטוב למדינה”. המדינה היא מילה, מושג; המקימים האלו עשו את מה שנכון למדינה כי האמינו שהאינטרס שלהם, של השכנים ושל המכרים שלהם משותף. אל תעבור את הקו בין “מה נכון לנו” ו”מה נכון לי”.  לא קיבלו אותך למרכז הבינתחומי בגלל מישהו אחר שהתקבל בפרוטקציה? בחברה שבה אני רוצה לחיות, צריך להילחם בכך מלחמת חורמה. לא קיבלו אותך כי היה מועמד טוב יותר? זה בסדר גמור, אפילו אם התקבלת למוסד מכובד יותר.
לא משמיעים את השירים שלך ברדיו בגלל אטימות? כולנו צריכים להיאבק בכך. לא משמיעים כי יש טובים יותר? יפה מאוד.
אם אתה ‘כמעט’ מספיק טוב, ממש על הגבול – מגיע לך להנות מהספק, לקבל את ההזדמנות הנוספת, אחרי מה שעברת. אבל אם לא – חס וחלילה שנהיה במצב בו סטודנט אחר, אמן אחר או אדם אחר, שפשעו היחיד הוא שלא נפצע עדיין, לא יקבל את ההזדמנות שלו בכדי לפנות מקום למי שכבר נפצע. אם היה המצב הפוך, היית ודאי אומר שגלי צה”ל משמיעים רק את מי שנפצע – “אני מתבייש לחיות במדינה בה צריך להיפצע כדי להצליח”.

אני רוצה לחיות במדינה שבה האנשים מתייחסים בכבוד אחד לשני, וחולקים גורל משותף. מדינה שבה “הצורך שלי” לא גובר על “הצורך שלך”, ו”הרצון שלי” לא גובר על “הרצון שלך” – ולהפך.
אני רוצה לשלם מיסים גבוהים כשצריך, ולדעת שהמיסים שלי הולכים למטרות המשותפות של כולנו.
לעשות מילואים כשנדרש, ולדעת שהשכן שלי נותן את חלקו – לא דווקא בדיוק כמוני, אלא את מה שצריך ומה שנכון.
לקבל טיפול רפואי מהיר ואיכותי כשאני חולה, אבל לדעת שלא להכל יש תקציב – שכאשר בכסף של תרופה אחת  אפשר לממן גן לחמישים ילדים, המסכנות שלי לא נותנת לי כרטיס “צא מהכלא” על חשבונם.
לקבל ולשלם דו”ח כשאני נוסע במהירות מופרזת, ולדעת ששאר האנשים שנוסעים באותו הכביש במהירות מופרזת יקבלו גם הם דו”ח, וישלמו גם הם.
לדעת שכאשר אני מגיש בקשה למשכנתא, מלגה, עבודה או אוניברסיטה – אני מקבל יחס הוגן ושווה לכל שאר המשתתפים, גם אם הבן של מנהל הבנק והבת של ראש המועצה נמצאים שם יחד איתי.
לדעת שכולנו נמצאים בעניין הזה יחד, לא עשרות קבוצות שונות עם אינטרסים שונים שמושכות לכל הכיוונים.

כדי להגיע לשם אני מוכן להשקיע אנרגיה, מוכן לשלם מיסים גבוהים יותר, להתנדב, להעמיד את מי שצריך במקום, ולבקש סליחה כשאני טועה. אני מוכן להבין שכדי שיהיה כאן טוב לכולנו, לא תמיד אקבל את מה שהכי טוב בשבילי כרגע, עכשיו.

קרא את התגובות. יש נקודות אור – כמה אנשים שלא נפלו למלכודת הרגילה של רחמים, לא הרשו לעצמם להתמסכן, והתעקשו להגיד את האמת הכואבת והלא פופולרית, אפילו לנכה צה”ל.

ועוד אחד אחרון של ארנסטו: המהפכה אינה תפוח הנופל כאשר הוא בשל. צריך לגרום לו לפול.
בהצלחה לכולנו.

יאיר (או סרפד)

Leave a Reply